בתחילת פברואר סוף סוף יצא לי ללכת למוזיאון הסופרים האמריקאי כאן בשיקגו. ראיתי שרוס גיי קורא מאוסף החיבורים החדש שלו "ספר התענוגות" ולקחתי את הקריאה בתור הדחיפה שהייתי צריכה כדי לראות סוף סוף את המוזיאון הזה. התירוצים שלי לא לבקר לא היו נהדרים: כן, בדיוק סיימתי לימודי תואר שני ממש לפני שהוא נפתח לעסקים; כן, כרגע גרתי שעה אחת וחיפשתי עבודה; אבל זה היה לפני שנתיים, והמחשבה פשוט חמקה לי במוח.
כשעליתי במעלה המדרגות הקצרות של שיש, על פני השוער והתנועה השופעת למטה, הייתי עצוב שלא ביקרתי מוקדם יותר. המוזיאון הצנוע הזה אינו גדול במיוחד; הוא תופס רק קומה אחת בבניין שבו נפגשים רחוב לייק ושדרת מישיגן, ובכל זאת הוא מפצה על שאפתנות והיקף. זה גם לא יקר והסוואג נהדר. הכניסה היא 12 דולר, והיו סימניות חינמיות שאפשר להתעניין בהן כשנכנסתי לראשונה בדלת.
ראשית, ראיתי את הקיר שבו סופרים של שיקגו עמדו בגאווה על הכרזות שלהם. כמה מהאנשים שעיצבו את הדרך שבה אני חושב כמו סול אלינסקי, סטודס טרקל ונלסון אלגרן חייכו אליי דרך התמונות שלהם כשהושטתי יד והתחקתי אחר שמותיהם. כשהסתובבתי, היו גם מסכים של שירה מגנטית זוהרים למבקריםלהסתובב. זה הזכיר לי מורה שהכרתי פעם שאמרה לי שהחשיפה שלי למילים חיונית לא פחות בשביל לגדול ולהיות קורא.
בזמן ששוטטתי, ילדים צנחו במכונות כתיבה, מבקרים יכלו להצביע על הספרים האהובים עליהם על מסכים גדולים, והיו גם תערוכות מבקרים על פרדריק דאגלס ובוב דילן. מעל ראשי, ספרים בצבעים עזים ציפו את התקרה.
עם זאת, התערוכה האהובה עליי הייתה אומת הסופרים. זה היה מעבר ארוך וצנום עם לוחות מסתובבים ותמונות שנפתחו לחשוף דברים על המחברים בפנים. כאן אני וחבר שלי עברנו שיחה על מה שקראנו ומה אנחנו עדיין צריכים להוסיף לרשימה. ב"אומת הסופרים", שמחתי לראות כמה מהכותבים הכבדים כמו מאיה אנג'לו, מארק טוויין ואביגיל אדמס, אבל גם כאלה שאנחנו לא לומדים או מלמדים בתדירות הגבוהה ביותר שאנחנו צריכים, כמו מרגרט פולר או MFK פישר.
הביקורת הכי גדולה שלי על המוזיאון הקטן הזה היא שיש מעט ספרים להחריד. כשכתבתי את זה, התנדנדתי קדימה ואחורה אם זה מפריע לי או לא. מצד אחד, אני חושב שחיוני לתת כבוד לנייר הפיזי, לדיו ולדבק ששמרו את דברי הכותבים הללו מלבדנו. מצד שני, הייתי כל כך מוקסם מהאופן שבו המוזיאון הזה היה כל כך נגיש. הכל בתוך הקיר שלו היה ניתן לגעת, ואינטראקטיבי, הוא הרגיש חינני, חכם ומסביר פנים. איכשהו זה הרגיש קדוש אבל אף פעם לא מחניק. זה גם מקום שעשוי מעננים מגן עדן אנגלי וגם שער עבור אלה שבקושי התחילו לתפוס את השמחהמורשת אמריקאיות.
