לאחרונה ספרתי כמה פעמים עברתי דירה. סימני הקרציות היו עד עשרים ושתיים: עשר ערים, שבע מדינות, שתי מדינות ובירת מלכות אחת לשעבר של ממלכה. זה הרבה היכרות לילד ביישן עד כאב. למרבה המזל, תערובת של מלצרות, ברמנים והוראה שחררה אותי (בעיקר) מחרדה חברתית. (קריאה מול המונים עדיין דופקת את הברכיים שלי יחד, מדלגת על פעימות הלב.)
כשהייתי קצת מופנם, חיפשתי את עצמי בספרים. הזהות המסובכת שלי - בת מעורבת לאם לבנה ואב חום עם שורשים בהוואי (אך לא מדם הוואי) עם שם אמצעי הוואי (מסורת מקומית ומשפחתית) ורשימת עדות שאני עדיין לא יכול לדקלם בשלמותו דרבן את המסע האישי. רציתי להגדיר את עצמי, והאמנתי שלמצוא אנשים כמוני הוא הצעד הראשון להבנה.
הנה שלוש קריאות מילדות שגרמו לי להרגיש קצת שרואים אותי:
כל פרק של The Baby-Sitters Club מאת אן מ. מרטין בהשתתפות קלאודיה קישי – תמיד נמשכתי אל קלאודיה, שהיא אמנותית ואמריקאית אסייתית (אחת מהתיבות שאני מסמנת). פחות אופנתי ויותר ספרותי ממנה, הקשר עם סבתה חיזק את אהבתי. סגור עם שלי, גם אנחנו אוהבים שיחות מטבח, אבל מעדיפים קפהתה.
האם אתה שם אלוהים? זה אני, מרגרט. מאת ג'ודי בלומה - עברתי הרבה, והספר נפתח עם מרגרט, בתפילה, מתוודה על דאגות לגבי מהלך ממתין. בחורה מופנמת, אובססיבית, לא מסורתית שאין לה הרבה אנשים לסמוך עליהם? מרגרט, מה הייתי עושה כדי להיות ה-BFF שלך.
סודות כיתה ו' מאת לואי סכר – אני זוכר את זה כאחד הספרים הנקראים ביותר בילדותי. האם עיר החזירים אומרת לך משהו? שלום, אני אוהב חזירים. כמו לורה, אני קשור לשיער הארוך שלי, וגם אבי סיפר לי את הסיפור על ג'ורג' וושינגטון ועץ הדובדבן בכיתה א'.
ועם זאת, מציאת ספרים שכמעט אהבתי בלב שלם חצבה בי נהר עמוק של חוסר שביעות רצון. ככל שגדלתי, מצאתי ספרות שעשתה אותי יותר ויותר. בחטיבת הביניים, האודיסאה מאת הומרוס. בתיכון, ההטבות של להיות פרח קיר מאת סטיבן צ'בוסקי. בקולג', הבית ברחוב מנגו מאת סנדרה סיסנירוס. אבל ההבדלים הקטנים והגדולים ניתקו אותי מהסיפורים. חשבתי שהכמיהה שלי מבוססת על מקום, אבל אפילו ספרים המתרחשים בארכיפלג שלי (שם לי אף אחד מאת לויס-אן ימאנקה ועור כחול של הים מאת גרהם סולסברי) השאירו חלקים זעירים בי להרגיש חסרי ייצוג, תוך שהם עדיין גורמים לכל תא קורא וכותב ממני באקסטזה, גאה.
מוצאים אנשים רק במידה מסוימתכמוני הובילו אותי פנימה, לכתיבת הסיפור שלי. כמו שטוני מוריסון קובעת, "אם יש ספר שאתה רוצה לקרוא, אבל הוא עדיין לא נכתב, אז אתה חייב לכתוב אותו." תודה לך, מלכה, על דבריך והדחיפה. ידעתי שלא במודע כל הזמן, הרגשתי את העט שלי נמשך לנייר ריק. אחרי סוף סוף ניסוח כתב יד רומן, קל לי להתאהב בספרים כי אני כבר לא מסתובב עם חור בחזה.
