Logo he.mybloggersclub.com

הצורך שספרים יהיו במצב מושלם: מצב

הצורך שספרים יהיו במצב מושלם: מצב
הצורך שספרים יהיו במצב מושלם: מצב
Anonim
תמונה
תמונה

לפני כמה שנים קניתי עותק משומש של Then We Came to the End של ג'ושוע פריס. זה נראה כמו חדש, וזה נדיר עבור ספרים משומשים. כשסיימתי, ביקשתי מאשתי לקרוא אותו כדי שנוכל לדון.

בוקר אחד, היא נשאה אותו לעבודה בתיק שלה יחד עם בננה עיסתית שלא הספיקה לאכול לארוחת בוקר. כשהיא הסירה את הספר מהתיק, ראיתי לחרדתי שהחצי התחתון מרוח במשחה אפורה כהה ועשירה באשלגן. פתאום להשאיל לה את הספר שלי נראה כמו רעיון רע מאוד.

יש לי משהו לגבי הצורך שספרים יהיו במצב מושלם. אני אוהב ספר חדש לגמרי, היישר מחנות הספרים, עם כריכות ודפים טהורים שעדיין לא נגעו בו. באופן דומה, אני נרתע מספרים עם סימנים, קפלים, שקעים, קרעים או כל סימן שימוש אחר, קטן ככל שיהיה. אין דבר שמקומם אותי יותר מתגי מחיר שמותירים מאחוריהם שאריות דביקות בפינה העליונה של מעיל ספרים. האם כולן חנויות הספרים יכולות להסכים להפסיק להשתמש בהן?

אני לא בטוח למה יש לי את האובססיה הזו בצורך שספרים יהיו במצב בתולי. זה לא עובר לתחומים אחרים בחיי - השולחן שלי בעבודה הוא דוגמה מצוינת. יכול להיות שזה בגלל שלימדה אותי אמי מגיל צעיר ש"ספרים הם החברים שלי", ועלי להתייחס אליהם בכבוד ובכבוד. זה היהנחשב לשיא של חוסר אכזריות להניח ספר על פניו, דפים פזורים ועמוד השדרה סדוק. תמיד הייתי אמור להשתמש בסימנייה, ולעולם לא להוריד פינת עמוד כדי לשמור על מקומי. מעולם, מעולם לא הרשו לי לכתוב או להדגיש בשום ספר.

אם פעלתי לפי הכללים האלה, הספרים שלי היו אמורים לקבל חיים ארוכים ומתמשכים. ורבים מהם עשו זאת. אבל רבים מהם גם ישבו על המדף שלי שלא נקראו כי פחדתי לקרוא אותם. אני בטוח שכולנו מרגישים צביטה של צער בכל פעם שאנחנו מוציאים ספר מתיק גב או ארנק ומבחינים שהכריכה מכופפת או שחלק מהדפים התקוממו. אף אחד לא אוהב לראות דברים חדשים - כל דבר - מזדקנים או נשחקים בשימוש.

אבל האם לא יכול להיות הוכחה לאופן שבו ספרים אמורים להיות אוזניים, כפופים וכתובים? האם זה לא סימן לספרים אהובים? אני מניח שכך הספרים הם ייחודיים. הם יכולים לקיים שימוש תכוף מבלי שהאיכות המובנית שלהם תיפגע. ובכל זאת, אני לא יכול שלא להתעצבן כשספר חדש מתחיל להיראות שחוק. אולי זה פשוט הרצון הטבעי שלי שכל הדברים בחיי יופיעו ביחד.

ובכל זאת: הספר הכי שחוק שיש לי על המדף הוא העותק שלי של Watership Down, אותו עותק שקראתי והתאהבתי בו כשהייתי בכיתה ה'. קראתי אותו כמה פעמים אחרי זה, ובכמה מקומות, הדפים ממש נופלים. חשבתי פעמים רבות על לזרוק אותו ולהחליף אותו בעותק חדש, כזה שאוכל לקרוא בנוחות מבלי לחשוש להרוס עוד יותר. עותק שיכול לשרוד מספיק זמן כדי שאוכל לקרוא לילדי. אבל אניפשוט לא יכול להביא את עצמי לעשות את זה. יש משהו בלהחזיק את אותו עותק - אותו עותק שזכור לי שהראיתי למורה שלי לצרפתית כדי שהיא תוכל לתרגם לי אפיגרף של נפוליאון - שגורם לי לרצות להיאחז בו, לא משנה בן כמה הוא נראה.

זה הדבר השני בספרים, אני מניח, שמבדיל אותם מחפצים אחרים. הם נושאים איתם לא רק את אותם הסיפורים והדמויות המוכרות שאתה אוהב, אלא את הזיכרון של מי שהיו כשקראת אותם לראשונה, ומה גרם לך להתאהב בהם מלכתחילה.

נושא פופולרי