זה מסוג המקומות שפגשת, או אולי שמעת עליהם מחבר. חבוי בסמטה, נראה כאילו הוא נועד להתגלות, כדי לגרום לך להרגיש שהשלווה ואלוהי הקריאה הטובה הובילו אותך לשם. החדרים המשוטטים שלו היו עמוסים במדפי ספרים - עצמם ממולאים מהרצפה עד התקרה - שולחנות וארונות המציגים אמנות וינטג', תצלומים ישנים ואוסף בלתי אפשרי לקטלוג של מגוון. זה היה קצת מאובק, כמו חנויות הספרים הטובות ביותר, ולעזאזל אם זה לא הריח כמו גן עדן.
ביקרתי לראשונה ב-Bookman's Alley באוונסטון, IL בסמסטר הראשון של השנה הראשונה שלי בקולג'. עליתי על הרכבת משיקגו עם כמה חברים, וכשטיילנו ברחוב שרמן, אחד מאיתנו (אני אוהב לחשוב שזה אני) הבחין בשלט. עצרנו להצצה מהירה, שהפכה לשעות של דפדוף ולחשושים זה לזה על הממצאים שלנו, וקניתי עותק עתיק לכאורה של המכתב הארגמן. אני חושב שזה עלה שישה דולר - לא יכול היה להיות יותר מעשרה מהתקציב של הסטודנט שלי - אבל זה היה מדהים, והמחשבה על זה על המדפים שלי גרמה לי להרגיש כמו מיליון דולר.
סמטת הספרים הפכה במהירות ליעד ולהכרח. החבר שלי דאז (כיום בעלי) ואני התרחקנואחר הצהריים של חורף סופגים את החמימות שלו, בוחרים ספרים זה לזה, חולקים שיחות שקטות על המועדפים שלנו, ונרגעים אל השתיקות הנוחות שמתפתחות ככל שהזוגיות מעמיקה. בשביל הכסף שלי, אין מקום טוב יותר ללמוד לשתוק ביחד מאשר בחנות ספרים.
התאהבנו ב-Bookman's Alley כפי שהתאהבנו אחד בשני; זה חלק מההיסטוריה האישית של שנינו ונקודת ציון משותפת. אז היינו עצובים לגלות שהוא סגור - עדיין לא לתמיד, אלא לאותו היום - כשביקרנו באוונסטון מוקדם יותר השבוע. קראתי לאחרונה שהוא ייסגר עד סוף יולי, וקיוויתי שנזכה לבלות שעה אחרונה בהורדת כרכים שחוקים מהמדפים, בלי לדעת עד שנפתח אותם אם אנחנו מחזיקים שני דולר עותק של רומן נשכח או כרך של מאתיים דולר של קלאסיקה מטופלת. קיוויתי לשיחה אחרונה אחת עם הבעלים, שתמיד היה ידידותי ובעל ידע כשהוא ניהל את החנות משולחן כתיבה בחדר הכניסה מואר השמש. קיוויתי לעוד נשיקה שקטה אחת בין הערימות. קיוויתי להזכיר זיכרון אחרון.
במקום זאת, כשניסינו את הדלת ומצאנו שהיא נעולה למרות שהשעה הייתה מוקדמת משעת הסגירה שנרשמה, חלקנו רגע של שקט ומלמלנו קצת על המשמעות של החנות עבורנו. עכשיו, כשהספקתי לחשוב על זה, אני כמעט שמח שלא הצלחנו להיכנס פנימה. זה היה עצוב לראות מדפים שפעם עלו על גדותיהם כמעט ריקים, קשה להעלות את זוהר הנוסטלגיה בזמן. לוקח בסופו של מקום שהיה חשוב לי כל כך. ככה, בכל פעם שאניתחשוב על סמטת בוקמנ'ס, אני אחשוב עליה כפי שהיה באותו יום הסתיו הראשון. ואם הבעלים לא יכול לדעת מה הוא נתן לנו באופן אישי, אני מקווה שהוא יודע שהוא העניק לאינספור קוראים מתנה נהדרת עם החנות היפה שלו. זה יחסר.
