יש את הדבר הזה שקורה לי אחרי שמחבר שמעולם לא קראתי את יצירתו, או שקראתי מעט מאוד ממנה, מת, ואני די בטוח שאפשר לייחס את זה ישירות לטבילה הקתולית שלי. אני לא קתולי נוהג בשום אופן - הטבילה הייתה הסקרמנט הראשון והאחרון שלי - אבל אני חושב שיש משהו במים שהם נהגו להטביל אותי. ולמשהו הזה קוראים "אשמה".
היתה לי התגלות (תראה את כל ההתייחסויות הדתיות האלה!) כאשר ריי ברדבורי מת מוקדם יותר החודש. כששמעתי על מותו, המחשבה הראשונה שלי הייתה, "אה, אני צריך לקרוא את פרנהייט 451!" ואז הבנתי שזו בדיוק אותה תגובה שהייתה לי כשנודע לי על מותו של פרנק מק'קורט ב-2009 (אני רק כמה שעות בגרסת האודיו של אפר אנג'לה), אדריאן ריץ' במרץ הקרוב (שלפתי כרך שירה שקניתי בקולג' אבל לא פתחתי), J. D. Salinger ב-2010 (קראתי את תופסן בשדה השיפון כתוצאה מכך ושנאתי אותו, ולא קראתי שום דבר אחר שלו), וג'ון אפדייק ב-2009 (אני קרא את הטרוריסט, אבל אף אחת מיצירותיו המכוננות).
בפעם הראשונה שזה קרה, קורט וונגוט מת.
לעולם לא קראתי את וונגוט (וידוי: עדיין לא קראתי), אבל שנה לפני מותו, ביקרתי את בן דודיאנה בישראל, והיא המשיכה והמשיכה על כמה שהיא אהבה אותו והדיפה אותי על שלא קראתי כלום. היא עודדה אותי לקרוא את עריסת החתול ברגע שהגעתי הביתה, והתכוונתי לעשות זאת במלואה. היא אחת מאותם אנשים שאני סומך על דעתם על ספרים באופן מרומז. (כלומר, היא כן כתבה את עבודת המאסטר שלה על ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי…).
כמובן שמעולם לא קראתי את זה.
שנה לאחר מכן, דחיתי אותי לפעולה לאחר מותו של Vonnegut, אז קניתי את Cat's Cradle. עדיין לא קראתי אותו, והוא יושב באבל על מדף הספרים שלי, מוזנח, יחד עם כל שאר הספרים של סופרים מתים שהתכוונתי להגיע אליהם ולא הגעתי אליהם.
ברור, אני לא לבד ברכישה האשמה שלי - אם כי חלקם עשויים לקנות גם למטרות נוסטלגיות. יש עליית מכירות מתועדת היטב שמתרחשת לאחר שמוזיקאי או סופר מפורסם מת. ככל הנראה, אין לזה מונח ממשי, אבל חיפשתי סיעור מוחות עם חברי פורעי הספר רבקה וגרג לגבי מונחים מתאימים. ההצעה של גרג - "The Death Swell" - הייתה שלי
מועדף, אבל חבר של רבקה הציע את "הספירה האחרונה לאחור" מכיוון שלמוציא לאור יש רק 70 שנה מרגע מותו של מחבר להרוויח כסף על יצירותיו המוגנות בזכויות יוצרים. זה קצת גס מדי בשבילי, אבל אני יכול להעריך את הסנטימנט.
האם מישהו אחר עושה את זה, כי זה מרגיש קצת כמו מחווה שקרית, לקרוא מחבר רק בגלל שהוא מת?
יש לי עותק של פרנהייט 451, ולאפשוט תשלם מס שפתיים, אני רוצה להישבע שבאמת אקרא את זה בקיץ. כי יש מה לומר על כיבוד מורשתו של סופר, גם אם נזכרים בזה רק כשהם בועטים בדלי, לא?
אם באמת אקרא את זה זו שאלה אחרת לגמרי.
ככל שאני חושב על זה יותר, אני מרגיש יותר אשמה שאני מרגיש אשם רק על כך שלא קראתי מחבר אחרי שהם מתים. כל האשמה הזו.
אולי אני יותר קתולי ממה שחשבתי.
