ובכן. ספר אקספו אמריקה 2012 סוף סוף נגמר, ואנחנו או מתאוששים מהימים הארוכים והרגליים המפוחמות (אם השתתפנו), או מנחמים את עצמנו שתמיד יש את השנה הבאה (אם לא עשינו זאת). אני יודע שהיו הרבה פוסטים לסיכום, אבל רציתי להרהר באחד הגילויים הגדולים ביותר שלי מהתוכנית: המחברים הם באמת כוכבי הרוק שלי.
לוח הזמנים של חתימות התוכנית, כמו שהוא תמיד, מלא בשני סוגים של מחברים: אלה שמפורסמים (או רוצים להיות מפורסמים) בזכות הכתיבה שלהם, ואלה המפורסמים בזכות משהו אחר ומי שקורה להם כתבו ספר. ישנם גם שני סוגים של משתתפי תערוכת ספרים: אלה שאכפת להם מהסלבס שאינם מחברים ואלה שלא.
הגעתי להבנה שממש לא אכפת לי, אחרי שהאזנתי לברברה קינגסולבר המדהימה ב-Third's Author
ארוחת בוקר, בהנחיית סטיבן קולברט. קינגסולבר, שהתעלף מעט מלהיות באותו פאנל של קולבר, ציין, "התענוג האמיתי שלנו כשאנחנו במצב הימנעות מעבודה הוא שאנחנו קוראים את המילון. ברגע של ניוון אמיתי, נשחק סוליטר. אנחנו לא כאלה מגניבים. אלה לא המרכיבים של סלבריטאים. ואתה יודע, סלבריטי זה הכל. יש לנו שפים מפורסמים ועקרות בית מפורסמות ופושעים מפורסמים וסלבריטאים מפורסמים. זו קטגוריה אמיתית. עלה בדעתי שהמקצוע שבו אתה הכי פחות תקבל חוזה ספר הוא…סופר."
השורה של סופרים מפורסמים שאינם סופרים ב-Book Expo בהחלט לא הפריכה את ההתבוננות המוזרה של קינגסולבר, אבל רציתי להרגיע אותה מאחורי החדר שאני נרגש באותה מידה לראות אותה ואת מחברי פאנל אחרים - ג'ונוט דיאז וג'ו נסבו - כפי שראיתי את קולברט. (והכי התרגשתי לראות את קולבר כי אני גר ב-DC ואני גם נרקומן פוליטי/חדשות חסר בושה).
במבט בתמונות שצילמתי במהלך ההופעה, הבנתי שהרגעים ה"ראויים" שלי ניכרו על ידי האנשים שבחרתי ללכוד. צייצתי תמונה של ג'ונוט דיאז וזיידי סמית', סתם מבלות ומפטפטות בדוכן הפינגווין. וצילמתי תמונה של ג'סטין קרונין חותם על עותקים של The Twelve, סרט ההמשך שלו ל-The Passage מ-2010, אחרי המתנה ארוכה להפליא בתור. אבל לא צילמתי תמונות של קולבר או ג'ימי פאלון או כל סלבריטאים מסורתיים אחרים.
כשפלסתי את דרכי בשאר התערוכה, חוצה את הרצפה וצפיתי בפרצופים מפורסמים, מצאתי את זה מדהים כמה מעטים מהשפים המפורסמים (רייצ'ל ריי, בוגרי Top Chef כמו מייק איזבלה ו קרלה הול), ספורטאים מפורסמים (כריסטי יאמאגוצ'י), עקרות בית מפורסמות (תרזה ג'ודיס), סטייליסטים מפורסמים (טים גאן), גורואי כושר מפורסמים (ג'וי באואר), מוזיקאים מפורסמים (מייקל בולטון), קבלנים של סלבריטאים (מייק הולמס), וסלבריטאי. (קירסטי אלי, כריסקולפר, מולי רינגוולד) היה אכפת לי לעמוד בתור. אני מודה שאכן נפגעתי קצת (בסדר, הרבה) מכוכבים כשראיתי את מולי רינגוולד (תינוקת משנות ה-80!), אבל לרוב תמרנתי את דרכי סביב הקווים המפלצתיים האלה כדי לקבל הזדמנות לפגוש את רוברט גולריק, ג'יליאן פלין וכריס בוהג'ליאן, בין רבים אחרים.
זה לא אומר שהסלבס האלה לא ראויים לעמוד בתור בשבילו - אלוהים יודע, אם הייתי מצליח להשיג כרטיס, הייתי עומד כל היום בתור למולי רינגוולד. וישבתי בהתלהבות, יחד עם מאות משתתפים אחרים, והאזנתי לפטי סמית' וניל יאנג דנים במוזיקה, תהליך הכתיבה והשפעת הטכנולוגיה על התרבות. כמובן, הכרתי את סמית' בעיקר מהזיכרונות עטור הפרסים שלה "Just Kids", לא מהמוזיקה בעלת הסיפורים שלה
קריירה. אז רק חצי נחשב.
זה היה, לדעתי, בהחלט אפשרי להיתקל באותם אנשים באותם שורות ברחבי BEA, וגם לפספס לחלוטין קבוצות אחרות לגמרי של משתתפים שהיו שם בשביל הפרצופים המפורסמים (או ספרי הבישול, או הסופרים הצעירים, או הרומנטיקה, או כל מספר ז'אנרים). לכולנו היה לראות את "כוכבי הרוק" שלנו.
הפער העצום בין קהל הסלבס-כסופרים לקהל המחברים-כסלבס היה מנוקד בצורה מבריקה כל כך ביום האחרון של התוכנית, כששורת החתימה של קירסטי אלי ושורת החתימה של ג'ון Meacham, מחבר הספר תומס ג'פרסון: אמנות הכוח חלפו זה על פני זה משני צידי המעבר המרכזי,נע בכיוונים מנוגדים מילולית ופיגורטיבית.
