קל ללכת לאיבוד ב-Sugar-Land; הכתיבה המלודית, החלקה והמילים הזהירות והאכפתיות. קשה שלא לאחל שהכרת את שוגר, ובו בזמן נהנית מהקסם של דמות הסנדקית הפיה הסודית, שיש לה את כל התשובות לשאלות הקשות של החיים. ב-14 בפברואר (ביום שלישי הבא), אחרי יותר מחמישה תריסר מכתבים אנונימיים, יפהפיים, מקרב לב לאנשים שכותבים לה מדי שבוע, שוגר תספר לעולם מי היא באמת. לדברי אייזק פיצג'רלד (עורך ראשי של The Rumpus, שם מופיעים הטורים של שוגר), "אנחנו אוהבים את החרא של שוגר, ו… היא בחרה לצאת, כביכול, כי יש לה ספר שייצא בקרוב!" למה זה משנה? למה שיהיה לך אכפת אם זהותו של שוגר תיחשף ו(כדי להוסיף דובדבן על גבי סנדיי טעים כבר) ייצא ספר בקרוב? המשך לקרוא.
איך זה שאדם אחד יכול לדעת בדיוק מה להגיד כל הזמן, בכל מצב? בנוסף לדעת מה להגיד, היכולת להגיד את זה בצורה חכמה, אכפתית ונכונה (כן, יש דרך נכונה - ונראה ששוגר תמיד יודע מה זה). אתה יכול לטעון שזה בגלל שהיא יכולה לבחור את האותיות שהיא מגיבה, וזה יהיה נכון. היא לא זוכה לבחור את האותיות שהיאמקבלת, עם זאת, אז השליטה שלה במחלקה הזו מוגבלת, והיא כיסתה מספיק נושאים כדי שקוראיה ידעו שזה לא בתחום מסוים אחד שבו ניתנה לה כל כך הרבה חוכמה. נאמר לי שאני נותן עצות טובות; אני יודע שאני נותן עצות טובות. עם זאת, ההבדל בין שוגר לביני הוא שאכפת לה מכולם ולי אכפת רק מאנשים שאני מכיר. זה אולי נשמע קשה, אבל אני מנסה להיות כנה כדי שתוכל לראות עד כמה הסוכר בולט. אני מעריץ את המשפחה שלי, אני אוהב את החברים שלי, אפילו דאגתי מאוד לעמיתים לעבודה. הייתי אחות, בת, אחיינית, בת דודה, חברה, חברה משמעותית ומטפלת, כך שלא חסרים לי תחומים בחיי שבהם אני נותנת תמיכה רגשית, אבל זה מעייף אותי לעשות זאת - גם עבור אלה אנשים שאני הכי אוהב בעולם. לסוכר יש חיים משלה מחוץ למסך ה-Rumpus, ובכל זאת היא עדיין מסוגלת להזדהות לחלוטין עם כל אות שהיא עונה בצורה שגורמת ללב שלך להמיס ולמוח שלך לחשוב שהיא חייבת - היא חייבת - לדאוג לאדם אשר היא כותבת (ולשארנו, שרופים מעל המסך ומחכים ששוגר ישפר).
כבר צחקתי על עצמי בעבר, והלוואי שאהיה כמו שוגר (שכל כך הרבה פעמים מזכירה לי את אמא שלי) כשאהיה גדול, אבל בגיל 32 אני יודע שאני די בוגר, ואעשה (לצערי) כנראה שלעולם לא תהיה כמו סוכר. זו בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהב אותה. היא אדם טוב יותר מרובנו, והיא יכולה לבטא את הטוב הזה בצורה הכי טעימה. הטוב שלה לא נובע מטהרה או מהגינות, הוא באהאנושיות שלה. היא אמיתית ואמיתית, תוך שהיא נותנת לקוראיה את התרופה שלהם במינונים משנים ומחדשים. קריאת רק אחד מהמכתבים של שוגר יכולה להשאיר אותך מלא ברעיון שאתה באמת יכול להיות אדם טוב יותר… שאולי יום אחד תוכל להיות יותר כמו שוגר.
הוזכר שחשיפת זהותה של שוגר עשויה להוציא את הקסם מדבריה ופחדתי שזה יקרה כי מה שהיא עושה כל כך חשוב, אבל במכתבה שהתייחסה לנושא זה בדיוק, שוגר הרגיעה את הפחדים שלי על ידי מזכירה לנו שלא רק שחלק מהאנשים כבר יודעים מי היא (וזה לא השפיע לרעה על הרעיון שלהם לגביה), אלא גם, חשוב מכך, היא אומרת לקוראיה את זה…
הקסם של האנונימיות עבור נשים סופרות לאורך ההיסטוריה הוא שהיא אפשרה להן לפרסם את עבודתן. הם כתבו תחת שמות בדויים גבריים או שהם לא חתמו את שמם בכלל. שמה של אישה בשיר או במאמר או בסיפור או במחזה היה ההפך מקסם. זה כרסם בי. וירג'יניה וולף אמרה כי "אנונימית הייתה אישה", אבל מעולם לא התכוונתי להיות אחת מהנשים האלה. אני חייב להם יותר מדי מכדי להיות.
– Sugar, מתוך "טור 94: The Amateur"
בעוד שיש לך קצת זמן השבוע, אולי תטייל ליד The Rumpus ותכיר את Sugar? אני לא אומר את זה לטובתה (סוכר כבר אהוב), אני אומר את זה לטובתך. כי מתישהו, תזכרו שפעם קראתם מאמר על סופרת מדהימה שנהגה בשם שוגר והייתה לכם הזדמנות לחוות את האירוע של הכרת מי היא באמת אבל פספסתם את זהכי לא הקדשת את הזמן לדאוג. אני לא רוצה שתצטער על זה. אני לא רוצה שתהיו כמו האנשים שהתגעגעו לוודסטוק כי הם פחדו ללכת. או אלה שלא שמו לב כשהתחילו להדפיס את ספריו של קורר בל תחת שרלוט ברונטה. או אני, שנקלעתי אליו והתאהבתי בסופרת (הלן האנף) רק קצת מאוחר מדי מכדי שכתבתי לה מכתב (שעליו היא הייתה מפורסמת בתגובה) שאמר לה זאת. לכו לפגוש את שוגר עכשיו, ותיהנו מהחוזה של החושפנית, וספרו לילדיכם שפעם "ידעתם" (בקרוב-להתגלות-סופר), שכתב פעם בתור שוגר ואתם זוכרים את הבלאגן של לימוד זהותה האמיתית. אני אומר לך, היא כל כך טובה.
זקוק לעזרה בתחילת הדרך ב-Sugar-Land?
כאן שוגר אומר לסופרת אליסה בסיסט "לכתוב… לא כמו בחורה. לא כמו ילד. תכתוב כמו בן זונה."
וכאן היא אומרת לעצמי בת ה-20 שלה "להיות אמיצה מספיק כדי לשבור את הלב של עצמך." זה בסדר, אפשר לבכות על זה קצת; עשיתי.
או אולי תרצו לקרוא את זה שבו הסופרת לידיה יוקנביץ' מראיינת את שוגר, ואנחנו מקבלים קצת יותר תובנה לגבי מי זה שוגר.
ואם אתה אמיץ, תקרא את זה שבו שוגר כותב לאישה שקרה לה דבר נורא, ואומר לה ש"המקום של ריפוי אמיתי הוא מקום עז. זה מקום ענק. זה מקום של יופי מפלצתי ואור חשוך ונוצץ אינסופי. ואתה צריך לעבוד ממש ממש ממש קשה כדי להגיע לשם, אבל אתה יכול לעשות את זה…“.
