אתה לא צריך חמש סיבות כדי לקרוא את Code Name Verity מאת Elizabeth Wein או The Night Watch מאת שרה ווטרס. אתה צריך רק אחד: הם מדהימים. אבל, למקרה שאתם קוראים בעלי אבחנה יותר שצריכים רק טיפה יותר משכנע, יש לי חמש סיבות מדוע כדאי לכם לקרוא את הרומנים המבריקים האלה.
1) הם לוקחים פרק זמן עייף ומזכירים לנו למה אנחנו אוהבים לקרוא על זה. למעשה לא ספרתי, אבל אני חושב שמתפרסמים בערך 300 ספרים בכל חודש על מלחמת העולם השנייה. (זה נראה כמו סטטיסטיקה לגיטימית, נכון?) נראה שכל זווית נחקרה, ויכול להיות שזה נכון, אבל אני חושב שמה שעומד בבסיס הקסם שלנו ממלחמת העולם השנייה הוא שאנשים רגילים ורגילים חיו בתקופה יוצאת דופן. מזה עשויים סיפורים.
2) הם מציגים נשים בועטות שעושות דברים בועטים, כולל חברות אחת עם השנייה. קיי ממשמר הלילה הוא נהג אמבולנס. מאדי מקוד שם וריטי היא טייסת וחברתה קוויני היא מתרגמת ומרגלת. אני חושב, עם זאת, מה שחשוב הוא שהנשים האלה אינן בהכרח יוצאות דופן. הם עושים דברים יוצאי דופן, אבל הםאינם מושלמים או הירואיים בכוונה. המצבים שלהם הופכים אותם להירואיים. מעבר לכך, מערכות היחסים בין נשים הן מה שהופכות את קוד שם וריטי ומשמר הלילה לכל כך מדהימות, בין אם זו החברות של קוויני ומדי ב-CNV או מערכת היחסים הנדונה בין קיי והלן במשמר הלילה.
3) הם נחקרים ללא דופי. בסוף קוד שם וריטי, אליזבת ויין דנה במחקר המקיף ובטייסות אמיתיות שהיו חלק מההתנגדות. בסוף האודיו של משמר הלילה, ראיון עם שרה ווטרס חושף מדוע היא מוקסמת מתקופת הזמן ומדוע בחרה להציג את הסיפור הספציפי הזה.
4) המבנה הנרטיבי. גם שם הקוד Verity וגם למשמר הלילה יש מבנים סיפוריים ייחודיים שמגבשים סיפור ולאט לאט מפרקים אותו, למרות שהם עושים זאת בשתי דרכים שונות מאוד. קשה להסביר יותר מדי על שם קוד Verity מבלי למסור את סודותיו, אבל זה סיפור המסופר בשתי קבוצות של יומנים/מכתבים. מי מספר את הסיפור הזה ולמה הם מספרים אותו הם חלק בלתי נפרד מהעלילה. משמר הלילה מתחיל ב-1944, אבל הוא מסתיים ב-1941, כשהסיפור מסופר הפוך. אתה יודע בדיוק איך זה יוצא, אבל אתה לא יודע איך הדמויות מגיעות לשם ושם הסיפור.
5) אתה תרגיש כל כך הרבה דברים. שני הרומנים האלה נורא עצובים. אני יודע שאולי זה לא טוב לחלק מהקוראים, אבל הדרך היחידה שמשהו יכול לקבל תגובה רגשית כזו היא אם הוא מרגיש אמיתי. כקוראים, אנחנו יכולים להרגיש אובדן של משהו רק בגלל שהאמנו בוזה ואצרנו את זה, בין אם זו דמות או מערכת יחסים או משהו שקיווינו עבור הדמויות.
