אתמול, הניו יורק טיימס דיווח כי אסקווייר תתחיל לפרסם סדרה בשם "פיקציה לגברים". הכרך הראשון של הסדרה הדיגיטלית בלבד ישוחרר ב-12 ביוני, עם סיפורים מאת ג'ס וולטר, אהרון גווין ולואיס אלברטו אורריאה. למרות שאני חושב שזה רעיון חכם ומעניין מאת Esquire, תן לי להוציא משהו מהדרך לפני שאדבר על למה זה חכם ומעניין. כמו רוב התוויות, במיוחד אלו שמתארות מגדר, "סיפורת לגברים", "סיפורת נשים", "ספרות למבוגרים" ו"קלאסיקה" הן רק אשליות שימושיות. הם לא מתארים שום קטגוריה אמיתית, שום קבוצה מוגדרת, שום רשימה סופית ומתוחמת. תוויות אלה קיימות כדי להקל על דיון, שיווק, קנייה, כתיבה, קריאה ומכירה של ספרים. חשיבה על ז'אנר כזה גורמת לוויכוחים אם ספר כלשהו הוא "באמת" ספרותי או סיפורת ספרותית להיראות חסרת טעם, אבל זה גם מקל לראות מדוע משתמשים בהם.
במקרה של סדרת "Fiction for Men" של Esquire, ברור שהתווית עוסקת יותר בהגדרת קהל מאשר בתיאור העבודה המתפרסמת. תווית מדויקת יותר תהיה כנראה משהו כמו "סיפורת לאדם שקורא אסקווייר". ברור שמדובר בקבוצה קטנה יחסית שלגברים, שלא לדבר על כל האנשים שאולי יאהבו לקרוא דברים. וזו בדיוק הנקודה - אסקווייר לא מנסה לשווק את הספרים לכולם, רק למי שיכול למצוא אוסף כזה מושך. אין ספק שלאסקווייר יש קהל שלא קורא ספרות כמו, נגיד, הקהל של הניו יורקר, אם כי אני לא בטוח שהקהל של אסקוויר רוצה לקרוא יותר ספרות. אבל נראה שזו בדיוק המטרה של הניסוי הזה - לגלות אם כן. זה לא משנה אם יש אנשים שיכבו על ידי הביטוי "פיקציה לגברים"; זה משנה הרבה יותר שחלקם נמשכים אליו. זה שכמה גברים סומכים על Esquire כדי להגדיר מה גברים אוהבים יותר שימושי וחושפני ממה ש Esquire אומר שהסיפורת הכלולה תהיה כמו: "מונעת עלילה ומרגשת, שבה דבר אחד קורה אחרי השני… באותו זמן, התמודדות עם קטעים בקטע חיי אדם שנראים נפוצים."
בקנה מידה גדול יותר, אני חושב שיצירת ספרים אלקטרוניים מיוחדים עבור קהלים קיימים הוא רעיון חכם ביותר. ככל שהפרסום המסורתי וביקורת המיינסטרים דועכים, קבוצה חדשה של שומרי סף תצטרך למיין ולהדגיש חומר עבור הקוראים. עסקים, קבוצות ואנשים מהימנים יוכלו למקד את תשומת הלב של הקהל שלהם בכותרות ספציפיות. שותפות עדכנית בין FSG לסיינטיפיק אמריקן היא דוגמה דומה, אם כי פחות טעונה מבחינה תרבותית, לאסטרטגיה זו, כמו מועדון הספרים של אופרה, בימי הזוהר שלו. אני חושד שחתימה דיגיטלית תהיה סטנדרטית עבור רוב חברות המדיה, ככל שיותר ממוקדות יותר טוב. ESPN, ערוץ ההיסטוריה, החדשYorker, Real Simple: קל לדמיין חברות כמו אלה הופכות לבעלי אתרים דה פקטו.
הרעיון החדשני יותר בעיני יהיה עבור אנשים בעלי השפעה המזהים, משחררים ותומכים בספרים ובסופרים מסוימים. אם הייתה עיתונות של "סטיבן קינג" או "ג'ניפר איגן" או "ניל גיימן" או "ג'יי קיי רולינג" שהוציאה ארבעה כותרים בשנה, לא הייתם שמים לב?
הייתי רוצה.
