גברת למולינס היה שיער לבן דק ומתולתל. זה נראה כאילו היא מגדלת מוך שן הארי על ראשה. אם נושפים עליה, היא כנראה הייתה מתקרחת.
היא הייתה אישה קטנה שלימדה את שיעור הקריאה הגבוה ביותר כשהייתי בכיתה ו'. שיעורי הקריאה שלנו חולקו לגבוה, בינוני ונמוך ביותר. אני חושב. תמיד הייתי בקריאה ובמתמטיקה הכי גבוהה. בהיותי סנוב אינטלקטואלי מתחיל, מעולם לא למדתי איך קוראים לשיעורים האחרים.
גברת מאלינס אהב ספרים ושירה. כשהיינו בכיתה ו' היא גרמה לנו לעשות משהו שנקרא קריאת מקהלה, שעד לפני כמה שניות הייתי די בטוח שהיא המציאה. היא הייתה מחלקת דפי מימוגרפיה משירתה של של סילברשטיין והיינו קוראים אותה בקול מקהלה. עבדנו על
זה במשך שבועות ושבועות, תוך שינון השירים. הרבה מהם עדיין מרחפים סביב החומר האפור שלי. אני מעדיף לשחק טניס מאשר ללכת לרופא השיניים. אני מעדיף לשחק כדורגל מאשר ללכת לרופא. אני מעדיף לשחק Hurk מאשר ללכת לעבודה. הורק? הורק? מה זה הורק? אני לא יודע, אבל זה חייב להיות טוב יותר מעבודה.
אהבתי לקרוא מקהלה. זה היה הדבר הכי כיף אי פעם. פעם, כשגברת מולינס נאלצה לעזוב את החדר, נשארנו עם "אציות" ונאמר לנו לתרגל אתקריאה. ג'וי ג' ישבה על שולחנה וקראה את השיר "ואם אני אגיד שזה שיר נפלא, זו הגזמה?" קולה טפטף סרקזם, היא גלגלה את עיניה וסיימה את הדקלום שלה בהתלהמות.
הלחיים שלי בערו מהלם ובושה. ראשית, לא האמנתי שהיא הייתה כל כך קולנית לגבי דעתה על קריאה במקהלה, במיוחד דעה מנוגדת. חיכיתי שגמול מהיר ימטיר עליה. היא הביעה דעה שונה מזו של המבוגר ושום דבר לא קרה. נכון, המבוגר לא היה בחדר כרגע, אבל בדרך כלל הייתה להם דרך לברר. אף אחד לא אמר לה לשתוק או שהיא גדולה מדי בשביל החולצות שלה. לא היו צעקות או מכות. מדהים.
שנית, התביישתי עד כמה אהבתי לקרוא מקהלה. כשג'וי וחברותיה הבהירו שקריאת המקהלה הייתה צולעת לחלוטין, הנהנתי יחד, אבל אמרתי התנצלות סודית לגברת מולינס.
הדבר הכי טוב בקריאה במקהלה היה שכשהיא תסתיים, כולנו היינו מתמקמים בחזרה אל שולחנותינו וגברת מולינס הייתה קוראת את Blackbriar. זו הייתה עוד פעילות לא פופולרית. היינו בכיתה ו' והקראת ספר בקול רם לך זה מיועד לתינוקות. לא היינו תינוקות, היינו כמעט בחטיבת הביניים.
אין לי מושג למה היא בחרה לקרוא את Blackbriar בקול רם. אבל לא לקח הרבה זמן עד שהיינו מרותקים לגמרי לספר. זה היה כרוך בדברים מפחידים שנקראים tumuli, דלת מגולפת בשמות ותאריכים, וחתול שחור (כמובן). זה היה הספר הכי מפחיד אי פעם.אפילו בכיתה מוארת פלורסנט מוקפת בעשרים ילדים נוספים, היינו עוצרים את נשימתנו ביחד בזמן שהיא קוראת. זה היה מפחיד והמתח לעתים קרובות גרם לאחד מאיתנו להתנשם.
גברת מולינס שקוראים לנו את הספר הזה בקול רם הוא עדיין אחד מזכרונות הקריאה האהובים עלי בכל הזמנים. הלכתי להמון קריאות מחברים, למדתי שיעורי כתיבה, השתתפתי בשירה סלאם, ואני לא חושב שאי פעם היה קהל קשוב יותר מהחדר המלא בכיתות ו'.
