אמילי סנט ג'ון מנדל נולדה בחוף המערבי של קולומביה הבריטית, קנדה. היא למדה ריקוד בבית הספר של טורונטו דאנס תיאטרון והתגוררה זמן קצר במונטריאול לפני שעברה לניו יורק. הרומן השלישי שלה, The Lola Quartet, יצא כעת מ-Unbridled Books בארצות הברית ומ-McArthur & Company בקנדה. הרומנים הקודמים שלה הם Last Night in Montreal ו- The Singer's Gun. היא כותבת צוות של המיליונים. יש לה חיבור באנתולוגיה האחרונה The Late American Novel: Writers on the Future of the Book (גולגולת רכה, 2011), והסיפורת הקצרה שלה תופיע ב- ונציה Noir, אנתולוגיה שיוצאת מ-Akash Books ב-2012. היא נשואה ומתגוררת בברוקלין.
BOOK RIOT: מה אתה קורא?
Emily St. John Mandel: אני בין הספרים. זה עתה סיימתי את Luminous Airplanes מאת פול לפארג'. התחלתי אתמול בלילה את בואנוס איירס קווינטה מאת מנואל ואסקז מונטלבן; זה אחד מהספרים האלה שזה עתה הופיע בדואר, זה מבית מלוויל. אני מנסה לקרוא ספר אחד בכל פעם. בהכרח אני מתחיל משהו אחר! אני בממוצע 1.5 בכל פעם. אני לא תמיד מסיים ספרים שאני מתחיל - אני מנסה לדבוק בכלל של 50 עמודים.
BR: איזה ספר אתההלוואי שכתבת?
EM: זו שאלה טובה - כן, הרבה מהם! כמו כל סופר אחר, הלוואי והייתי כותב "ביקור מחוליית הגון" מאת ג'ניפר איגן. זה כל כך הרפתקני, היא לוקחת סיכונים כאלה… אני מרגיש שאתה צריך להמשיך ללחוץ על עצמך..
BR: על איזה ספר אתה ממליץ שוב ושוב?
EM: עוד מהדורה מחודשת, After Midnight מאת Irmgard Keun, שעוסקת באמת בחיים האזרחיים בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. השפה ממש יפה, הספר פשוט משלב את היופי והפשטות האלה עם הרבה כוח בתיאור רגע שאנחנו לא קוראים עליו הרבה. לעתים קרובות אני ממליץ גם על Await Your Reply של דן צ'און, רומן עם המבנה המסנוור ביותר.
BR: האם יש ספרים שאתה חושב שכולם פשוט חייבים לקרוא?
EM: אני מרגיש שכולם צריכים לקרוא את הסיפורים של סלינג'ר על משפחת גלס. מה שאני תמיד מחפש זה כל דבר שכתוב יפה עם עלילה חזקה: צ'און נכנס לקטגוריה הזו. כך גם רוברטו בולאנו.
BR: מי ההשפעות הגדולות ביותר שלך ככותב?
EM: אני יודע שבטח היו כאלה, אבל כתבתי כל חיי, אז קשה לי לבחור. עם זאת, אני יכול לספר לכם כמה ספרים שהעצימו את אהבתי לקריאה, ואלה היו הכרכים בסדרת The Dark Is Rising של סוזן קופר.
BR: איזה ספר אתה קורא שוב בקביעות?
EM: אני לא קורא שוב ספרים לעתים קרובות מאוד. יש ספר שקראתי כמה פעמים שנקרא מזייף מאת לארס אייר.אבל אני בכוונה לא חוזר לספרים. אם לומר זאת באופן בוטה, אני מרגיש שאין לי זמן.
אני עושה טשטוש; אני לא עושה את זה לעתים קרובות מאוד, זה דבר שקשה לנווט ויכול להיות שיחה מביכה להפליא. אבל אני מרגיש שזה כבוד, כשמישהו חושב שהשם שלך שייך לספר של מישהו אחר.
BR: תאר את סגנון/שגרת הקריאה שלך.
EM: אני קורא בעיקר ברכבת התחתית יש לי נסיעה ארוכה לעבודה היום שלי, אני שם חמישה ימים בשבוע וקורא שעה לכל כיוון רכבת F. באמת קראתי רק ספרים מודפסים. אני מרגיש שאני מבלה כל כך הרבה מחיי בבהייה במסכים, זה ממש נחמד לקחת הפסקה.
BR: איזה ספר שינה את חייך?
EM: קראתי פעם ספר, משפחה אקראית מאת אדריאן ניקול לבלנק, ששינה את הדרך שבה חשבתי על כמה נושאים חברתיים, כמה דברים שלא הבנתי לגביהם עוני עירוני. השיר The Executioner's Song של נורמן מיילר שינה את הדרך שבה כתבתי - שלבהירות ופשטות מדהימים בפרוזה הייתה השפעה על סגנון הכתיבה שלי.
