אני אסיר תודה לכריסטופר היצ'נס על הרבה דברים, אבל אחד שנשאר איתי הוא הקדמה (באמצעות מאמר ב-Vanity Fair) לסדרת פלאשמן של רומנים היסטוריים מאת ג'ורג' מקדונלד פרייזר. הם הרומנים היחידים שגרמו לאנשים להתרחק ממני באופן נחרץ ברכבת התחתית. נראה שמשהו בשערים של שנות השבעים, עם התיאורים חסרי הרגישות הגזעית של נשים עירומות למחצה, דוחה אותם.
הפלאשמן של פרייזר הוא בריון, פחדן, רודף נשים, ושווא עד כדי גיחוך לגבי שיער הפנים שלו. חבר בצבא הבריטי באמצע שנות ה-1800, הוא הוצב באפגניסטן, הודו, סין וחצי האי קרים, איכשהו מתרסק במעלה הסולם אפילו כשהוא מנסה להתחמק מכל בדל של אחריות או כבוד. הוא לא תקין פוליטית בכל כך הרבה רמות שהוא יכול להיות מבנה חניה ללא מחשב. כמו כן, הוא מצחיק.
איכשהו, ההומור, האינטליגנציה והבריו של הכתיבה הופכים את המיזוגניה והג'ינגואיזם של פלאשמן לטעימים. וכל כך הרבה פרטים היסטוריים עסיסיים! לולה מונטז, למשל - לעולם לא הייתי יודע על הקורטיזנה של המלך לודוויג/"רקדנית ספרדית" אלמלא רויאל פלאש.
פלאשמן הוא הראשון שהודה שהוא נבל, והוא עבריין שוות הזדמנויות. המחבר מכניס אותו להיסטוריה מרכזיתאירועים, כמו מלחמת האופיום השנייה, ומדליקה את חבית האבקה עם נפילה או קצת רדיפה אחר חצאית. (כמה כותרים הוצאו לאחרונה מחדש על ידי ספריית Everyman, במהדורות מוזהבות עם עיצובי כריכה כמעט אצילי למראה. זה לא העניין, בחורים.)
התוצאה מבחינתי שאי אפשר לעמוד בפניה. הרומנים של פלאשמן מצטרפים לקומץ ספרים שהם לפי הסטנדרטים של היום מרתיע או פוגעני ממש, אבל אני עדיין מוצא ערך, אפילו יפים. במרחק של עשורים רבים, אני ממדר את האלמנטים המעוררים התנגדות. האם זה הופך אותי לקורא נאיבי או חסר ביקורת בכוונה? בהתלהבות מקול נרטיבי נהדר, לעתים קרובות אני מכיר בלשון גנאי ואז חוזר מיד להתענג על הסיפור.
בשנה שעברה, NewSouth Books פרסמה גרסה מחוטאת של האקלברי פין וההרפתקאות של טום סוייר מאת מארק טוויין, כשהיא מחליפה שמות עצם טעונים ופוגעים במילים כמו "עבד". דפי מאמר ברחבי הארץ התלקחו בוויכוחים לגבי מהדורה זו. העורך, אלן גריבן, אמר כי על ידי שינוי השפה, הוא הפך את הקלאסיקות האמריקאיות הללו לנגישות לסטודנטים ול"קוראים הכלליים", תוך הגנה עליהם מפני המונחים המטרידים. אני עומד לצד אלה המאמינים שקוראים כלליים צריכים להיחשף להיסטוריה האותנטית של הרומן, לשפה מטרידה והכל.
עם זאת, אני עוצר כשאני מגיע לספרי ילדים. מתי ואיך ילדים צעירים צריכים להיחשף לסיפורים עם תמונות או מילים מזלזלות? גרסאות נקיות הן תשובה נוחה; תיקונים כאלה של ספרים לקוראים צעירים לא שמים לב אליהם, או מוחאים כפיים. ללמשל, Little Golden Books עיבדו מחדש את סיפורה של הלן בנרמן מתחילת המאה העשרים Little Black Sambo, והפכו אותו ל"הילד והנמרים". הנמרים עדיין מסתובבים לחמאה, אבל השיניים נעלמו.
מה דעתך - האם תוכל לעבור כמה אלמנטים פוגעניים ברומנים ישנים יותר? האם יש ספרים ללא מחשב שאתה אוהב ללא תשובה?
