סדרת "פרנסס הגירית" kidlit של ראסל הובאן הייתה מרכיב עיקרי בילדותי. אמא שלי קראה לי את שעת השינה לפרנסס עבורי אינספור פעמים, כמה פעמים מוגדרות כל כך הרבה פעמים שהיא שיננה את זה ולא כל כך הרבה פעמים כי נמאס לי לשמוע את זה. זה תפס משהו, הגירית הקטנה הקטנה הזו, המתוקה למחצה, ובסדר בוא נגיד את זה. גירית - מבינים? פרנסס מגירה.
פרנסס היה משוגע. היא לא תאכל אלא לחם וריבה, בספר אחד. באירוע אחר, A Birthday for Frances, היא עצבנית על מסיבת יום ההולדת של אחותה הקטנה גלוריה, ורוצה לאכול את בר Chompo שהיא קנתה כדי לתת במתנה. איך השגתי את זה. הייתי כל כך נרגש כשאחותי הקטנה, ליום ההולדת שלי, נתנה לי נייר כסף עטוף סביב מקל מטאטא וקראה לו "פרפר". אמא שלי האכילה אותי בשורה שלי, "אתה אוהב את זה."
"אבל אמא של פרנסס מרשה לפרנסס לאכול רק לחם וריבה," אמרתי לאמא שלי, שאמרה, במה שאני מבין עכשיו זה הומור, "לא אכפת לי מה אמהות של חברים אחרים שלך עושות." אמא של פרנסס היא גירית מטורפת-כמו-שועל. היא מגישה לפרנסס פרוסת לחם וצנצנת ריבה ארוחת בוקר, צהריים וערב, ללא שיפוט או פרשנות, עד שפרנסס נשברת. "אבל אני חשבתיאהבת רק לחם וריבה", אומרת אמה, מעמידה פנים בהפתעה, "כמובן שאתה יכול לאכול ספגטי וקציצות."
ב-שעת השינה לפרנסס, לפרנסס יש בעיה ללכת לישון. לא בדיוק טרופה חדשה בספרות הילדים. מה שהופך אותו לקלאסי הוא הספציפיות של החרדות של פרנסס. למבוגרים, ילדים פשוט מפחדים ללא סיבה טובה במיוחד, אנו קוראים להם "פחדים חסרי צורה". אבל לילדים, לפחדים שלהם יש צורה. אממ, שלום? הסדק הזה בתקרה? עכבישים יכולים לצאת משם לגמרי.
אביה של פרנסס, שאותו היא מתעוררת באמצע הלילה עם דאגה נוספת, מצויר בצורה מושלמת. הוא פוקח עין אחת בחצי התורן, זה כאילו הזיל ריר בשנת ה-REM העמוקה שהורים לילדים קטנים מקבלים ממנה כל כך מעט, וניתן לראות שהוא רק רוצה לירוק ולטפר, או מה שגיריות עושות. אבל הוא שומר את זה ביחד, וקולו רך. הוא חופר לעומק אחר חסד, לבש את גלימתו, והולך לחקור מה מסתבר כעש שדפק בחלון של פרנסס. זו הורות טובה, אני חושב לעצמי, כשאני מקריא את זה לילדי, מה שמרגיש כמו הפעם הבזוקיליונית. הגיריות האלה הן הורים טובים.
