במהדורת ה-18 במרץ של ה-NY Times, יש קטע מאת ג'ומפה להירי שנקרא "משפטי החיים שלי". זה הראשון בסדרה חדשה - טיוטה, "על אומנות מלאכת הכתיבה" - ושמחתי לראות את הרעיון הזה מתחיל בהתחשב במשפטים, אותם קרביים קסומים ומסתוריים שמרכיבים גוף פרוזה.
תמיד הוקסמתי ממשפטים ומהיכולת שלהם להגיב אחרת בגופנו; בכך אני מתכוון שהיעילות והעוצמה של משפט, אני מאמין, טמונה כמעט לחלוטין בקורא. אני זוכר שנעצרתי בצורה מושלמת על ידי משפטים שקראתי ברומנים בתיכון ונדהמתי מכך שאלו לא הקטעים שהוטל עליהם לנתח. התהום בין המשפטים שאמרו לנו שהם "חשובים" לבין אלה שהדהדו בי, בתוכי, הייתה מבולבלת לחלוטין: לפעמים הרגשתי, האם אני היחיד שקורא את הדבר הזה כמו שצריך? למה המורה מדלגת על החלק הזה? המשפט הזה הוא נס ארור!
ב"משפטי חיי", אומר להירי, "הנרטיב המשכנע ביותר, המתבטא במשפטים שאין לי תגובה כימית איתם, או תגובה שלילית, משאיר אותי קר." זהו, ממש שם. תגובה כימית. היא מצטטת את הסיפור הקצר של ג'ויס "ערבי", במיוחד,המשפט: "האוויר הקר עקץ אותנו ושיחקנו עד שגופנו זוהר." ועל זה היא אומרת: "זה נראה לי מושלם כמו שמשפט יכול להיות."
באמת? המשפט הזה לא עושה לי כלום. האיפור הכימי שלי חייב להיות שונה מאוד מזה של להירי. אבל כמוה, אני מגלה שהמשפטים הם שמושכים אותי אחורה ליצירה שלא קראתי שנים. אני אוריד רומן מהמדף, לא מסוגל להיזכר בכלל בסיפור שבו, אבל אז אפתח אותו ואראה קווי תחתון דהויים בעיפרון שלי, ופתאום אני זוכר הכל: איפה קראתי אותו, מתי, איך הרגשתי כשזה נכנס בגוף. כן, הגוף שלי זוכר את הדברים האלה, זוכר שסחבתי את המשפטים האלה כל הזמן, כמו איבר פנטום.
אני מתאר לעצמי שקוראים רבים יכולים להתייחס לזה. משפטים משפיעים עליי בדרכים ששום דבר אחר לא יכול: לא אמנות חזותית, לא מוזיקה, אפילו לא רגש אנושי גולמי בזמן אמת שהצביע עלי כמו חץ. רק משפטים פוגעים במטרה - בלב - ונשארים. אבל הם לא המשפטים שלי. להירי אומרת, על המשפטים שלה, כשהיא כותבת: "הם נכנסים לדם. נראה שהם מחליפים אותו לזמן מה…כשספר סוף סוף יצא לי מהידיים אני מרגישה עצובה. זה היעדר כל המשפטים האלה שהסתובבו בי במשך תקופה בחיי. מערכת שורשים מורכבת, שחולצה."
זה כל כך מעניין אותי. נראה שהארכיטקטורה של חיי הפנימיים מורכבת כולה ממשפטים של אנשים אחרים. אני מניח שזה בגלל שמעולם לא כתבתי רומן: אני לא יכול לדמיין איך זה חייב להיות להיות מצווה על ידי שילובי המילים שלך. זה ממייןשל מפוצץ את דעתי לחשוב על זה.
מעל ראשי, אני יכול להעלות על הדעת חמישה משפטים, שנכתבו על ידי אנשים אחרים, שאני נושא בי. כולם קצרים, ומאז שקראתי אותם לראשונה, שימשו בתורם מנטרות, קווי חיים, כוכבי צפון, אבני בוחן. הנה הם. אני מקווה שתוסיף כמה קמעות כתובות משלך למטה.
"אשתי אומרת שהתינוק רוצה את הכלב." – "שאבלי," דונלד ברתלם
"ספינת רפאים, רחבה וחיוורת, בנמל חשוך." – "ג'ולי בבית הכיף", ג'ינסי ווילט (הדמות הראשית המתארת את מיטת הוריו. אלוהים אדירים.)
"בטח קרה לי משהו מתישהו." – משהו קרה, ג'וזף הלר
"אשתי, הרופאה, לא בריאה." – "נא לא להפריע", AM Homes
"גם לטיפול לא יהיה סוף, או שאני לא אהיה זה שבוחר לסיים אותו." – "תרפיה", לידיה דייוויס
