הבת שלנו בת תשע וחצי (חודשים, כלומר). ולמרות שהיא ממשיכה לרתק אותי כל יום, היא עדיין לא הוכיחה את עצמה, אפילו שבוע לתוך אפריל הראשון שלה, כבת השיחה המנצנצת ביותר.
במשך שבועות, היא משתעשעת עם "מא-מה" ו-"דה-דה" (או, ליתר דיוק, "דה-דה-דה-דה-דה-דה…[x 47]"). אבל השבוע, היא הצליחה להתחיל את המילה האמיתית הראשונה שלה הקשורה לחפץ שאינו אחראי להאכלה ולטיפול שלה - ולא יכולתי להיות גאה יותר מכך שהמילה הזו נראית כ"ספר" (או, ליתר דיוק, "Boooos shhhqxytzqxxzzzzzzzzzzzzzzzzzy …" אמר כשהצביע על אחד משניים משלושת הכרכים האהובים עליה).
אלה כוללים That's Not My Monkey…, That's Not My Lion… ו-The Hunger Games.
רק בצחוק! זה American Sniper.
זהו פיתוח מבטיח ביותר, ולא רק בגלל שהוא מעיד על כך שהיא במסלול ההתפתחותי הנכון. העובדה שהדבר הראשון שהיא מרגישה מספיק חזק לבקש בשמה הוא ספר מגלה שהיא כבר חושבת מעבר לצרכים הפשוטים והבסיסיים שלה. (לעומת זאת, המילה הראשונה שלי, לפי הוריי, הייתה ה"קוואקר" המשרת את עצמו, וריאציה על"קרקר" שפירושו "אני מעוניין לאכול משהו בזמן הזה.")
לאחרונה, הרגשתי אשמה על כך שלא הייתי אחד מאותם אבות (או, באותו זמן, אבא לעתיד) שהרגיש צורך לקרוא לילד שלי (ילד-ל- להיות) כשהייתה עדיין ברחם. זה לא שלא חשבנו שהיא שומעת אותנו - ידענו מהדרך שבה היא תתחיל לבעוט בכל פעם שיש מוזיקה רועשת, במיוחד מוזיקה עם פעימה כבדה ומהירה,שהיא יכולה ותגיב לקולות ולצלילים אחרים.
למעשה, עכשיו כשהיא מחוץ לרחם, אחד הצלילים שכמעט ניתן להבטיח שירגיעו אותה הוא כל שיר של ליידי גאגא, שמושמע בווליום קצת יותר גבוה מהנעים. נראה כמה זמן זה יימשך.
כמובן, כל מה שכל הורה רוצה עבור ילדיו הוא שהם יגדלו בריאים וימצאו אושר, איך שהם מגדירים זאת לעצמם. ואני רגוע מדי ועצלן מכדי ללכת לכל ארל וודס ולדחוף אותה לכל כיוון מסוים. אבל אם במקרה יש לה כישרון לספרות ולאמנויות, אני לא אתלונן (ואם לא במכתבים, היא גם מראה הבטחה מוקדמת במוזיקה).
מי יודע? אולי יהיה לה עתיד כסופרת גדולה. כן, זו דרך ארוכה מלנסח "בווווששששששששצזזזז…" לכתיבת אחד, אבל "מחקר חינוכי חדש מראה שכתיבה היא בסיסית להתפתחות הילד כמו קריאה." כתבת Your Child's Writing Life שפורסם לאחרונה, מאת פאם אלין, ממליצה אילו צעדים לנקוט בכל גיל, החל מפתיחת "צנצנת מילים" עם המילים האהובות על ילדך ועד חשיפת ילדך למגוון סגנונות כתיבה, ואז, בסופו של דבר, לתת לה "לפתח את זהות הכתיבה שלה". (שום דבר, למרבה המזל, לאיזו תוכנית MFA לרשום אותה.)
לכל הפחות, נחמד לחשוב שהעניין המוקדם והעז שלה בפרוזה שפורסמה - אפילו That's Not My Monkey… -יכול להבטיח חיים מלאים באהבה למילים ולקריאה.
או, אולי, לקופים.
