יש לי כתב יד. בואו נקרא לזה פרויקט הפרוזה המסתורית הסודית ביותר שלי, כי הנושא של כתב היד אינו רלוונטי ליצירה הזו. מה שרלוונטי הוא שהוא נמצא בעולם כרגע, מחפש בית, וההמתנה גרמה לליבי לפעום בקצב של עכבר שדה בשבועות האחרונים.
זה גם לא חשוב ליצירה הזו אם פרויקט הפרוזה המסתורין הסודי הזה אי פעם ימצא את ביתו (או לא). אם אתה רוצה לקרוא על ניצחון, עיין בארכיון הבלוג של כל כותב שאי פעם הוצג ב- Publishers Weekly. אם אתה רוצה לקרוא על תבוסה, אתה יכול למצוא את זה גם באינטרנט, הדוגמה האהובה עליי היא הפוסט המצחיק להחריד של עדן לפוקי עבור המיליונים "סוגרים את המגירה: מה קורה כשספר לא נמכר". הקטע הזה, לעומת זאת, הקטע הזה עוסק בהמתנה. ההמתנה האינסופית, הבלתי נגמרת לכאורה, של Waiting-for-Godot-y שמתרחשת כאשר אתה בודק את האייפון שלך חמישים פעמים ביום, מחכה לראות אם חלום הולך להתגשם (או לא).
אני כל הזמן חושב על צ'רלי ומפעל השוקולד של רואלד דאל. ספציפית, בין פרקים 5 ל-11, כאשר הקונדיטור המפורסם מר וונקה, לאחר עשר שנים ללא אינטראקציה עם העולם החיצון, מודיע בעיתון כי יש לוהחביאו חמישה כרטיסי זהב בחמישה חטיפי שוקולד. חמשת הילדים שימצאו את הכרטיסים הללו יקבלו סיור פרטי במפעל השוקולד שלו, שבעצם מסלק את דיסנילנד ממעמד הברזל שלו כ"המקום הכי מאושר עלי אדמות". הספר בן שלושים פרקים. ההמתנה לכרטיס הזה לוקחת 20% מהסיפור. אני חושב שזה בגלל שההמתנה כל כך חשובה. צ'רלי באקט באמת צריך להשקיע את שעותיו של ייחל ורצון להזדמנות הפז הזו, פשוטו כמשמעו. הוא צריך לעבור טבלאות שוקולד שמכילות רק שוקולד. הוא צריך להתמודד עם הסבירות המוחצת שהוא לא ייבחר, וגם מול המציאות המוחצת, הוא צריך להמשיך לרצות ולרצות.
בסתיו שעבר עבדתי עם עמותה המלמדת יצירת סרטים לתלמידי בתי ספר יסודיים. לא ביליתי כל כך הרבה זמן עם תלמידי בית ספר יסודי מאז שהייתי אחד. מה שהכי הדהים אותי בילדים שעבדתי איתם זה כמה הם רצו דברים. בכל פעם שהייתה הזדמנות לענות על שאלה או להתנדב להפגנה, הייתי רואה שלושים ידיים נרות בדירה שנייה. כולם כל כך רצו להיבחר. בעולם שבו רוב האנשים הם פי שניים מגודלם, עולם שבו יש להם כל כך מעט שליטה על חיי היום-יום שלהם, הבחירה נחשבת כל כך הרבה.
אני בעצם ילד כשזה מגיע לפרויקט הפרוזה המסתורית הסודית ביותר שלי. כמו תלמיד בית ספר יסודי, עדיין לא פיתחתי מנגנוני התמודדות, בריקדות של סרקזם וגדודים של הנמכת ציפיות. כמו ילד, אני עדיין רוצה כל כך הרבה. בעולם ההוצאה לאור המסורתית(שזו הדרך שבחרתי לעת עתה, ולא משהו שאני רוצה לדון בו במדור ההערות, אז בבקשה אל תפתה אותי תומכי פרסום עצמי), ברגע שאתה שולח את כתב היד שלך, אתה מוותר על השליטה. שליטה היא משהו שאני כל כך רגיל אליו בחיי הבוגרים, והוויתור עליו מזכיר לי עד כמה העולם בו אני חי יכול להיות אקראי ובלתי צפוי. זאת אומרת, אני יכול להיות הילד הקטן והמוסרי ביותר בכל אנגליה, לתת לסבא וסבתא שלי לחלוק את המיטה האחת בבית שלי בזמן שאני בעצם ישן על הרצפה, אוכל את מרק הכרוב שלי ומתמודד עם החורף הבריטי והעוני המחפיר הכל ללא תלונות. בסופו של דבר אני יודע שלא מובטח לי כרטיס הזהב הזה. אני מקווה שזה מגיע לי. אני מקווה שאמצא את שטר הדולר המרופט הזה קבור בשלג. אני מקווה שאמצא את המזל הקטן הזה כדי לדחוף אותי אל מעבר לקו הסיום. אבל אני יודע שאמנם התקווה מגיעה רחוק, אבל היא מגיעה רק עד כה.
זה לא מפסיק לצוץ לראש שלי, התמונה הזו של תלמידי לשעבר, בכיתות ובאולמות שבהם לימדתי, עוצרים את נשימתם, העיניים שלהם נדחפות לתוך שלי, כל יד מורמת.
אני יודע, חברים, אני רוצה לומר להם. גם אני מרים את היד שלי.
