אז קראתי את חדשות מכירת הספרים ב-Publishers Weekly ולמדתי שחנות הספרים Curious George, בקיימברידג', מסה, נפתחת מחדש באביב הקרוב. המחשבה הראשונה שלי הייתה: הייתה חנות ספרים של ג'ורג' סקרן? המחשבה השנייה שלי הייתה: מעולה! אני נרגש לשמוע על הפתיחה (או הפתיחה מחדש) של כל חנות ספרים, ונשמע שלבעלים יש מודל עסקי ייחודי ובר קיימא (הם מגוונים מעט, מחזיקים כמה ספרים שאינם CG, יחד עם שפע של ספרים סחורה הקשורה ל-CG) שתעזור להם למשוך לקוחות ולהפוך אותה ליותר "חנות ספרי יעד".
בסך הכל, אלו חדשות נהדרות.
אז עכשיו, לאחר שעזבתי את התמיכה וההתלהבות שלי מ"חנות ג'ורג' הסקרן היחידה בעולם", אני מרגישה שאני יכולה לספר לכם מה הייתה המחשבה השלישית שלי: ג'ורג' הסקרן די מפחיד אותי.
לעתים קרובות, אני אסתכל אחורה על הספרים והסרטים שאהבתי כילד ואחשוב, זה די מטורף (צפיתי מחדש ב-Return to Oz לאחרונה? זה הדבר הכי מפחיד שראיתי אי פעם בו את החיים שלי, ואהבתי אותם כשהייתי בן שמונה). אבל ג'ורג' הסקרן הצחיק אותי מההתחלה. אני מתכוון, כאילו, כשהייתי בן שש. היה משהו בכל העניין שפשוט נראה…לא בסדר.
קודם כל, האיש עם הכובע הצהוב נוסע לאפריקה, לוכד קוף ומחזיר אותו הביתה כדי לחיותבעיר? למה שהוא יעשה את זה?! בתחילה, האיש מכניס את ג'ורג' לגן חיות, ממנו בורח ג'ורג' מיד (כי הוא רוצה לגור באפריקה), ובשלב זה האיש לוקח אותו הביתה ונוטל עליו אפוטרופסות.
אז יש את האיש עצמו: למה הוא תמיד לובש את התלבושת הצהובה? כמו כן, מי זה האיש הזה? במחקר גיליתי ש"האיש אף פעם לא מוזכר בשמו בהרפתקאות המקוריות, או בכל תוכן אחר כך במשך יותר משישה עשורים. תמיד קוראים לו 'האיש' או לגמרי 'האיש עם הכובע הצהוב'. כשאנשים מדברים עם ג'ורג' על האיש, הם מתייחסים אליו לעתים קרובות כ'חבר שלך'."
אני אתעלם מכל ההתייחסויות הברורות לעבדות, ופשוט להתמקד בצמרמורת המובנית של הספרים, כי זה לא היה רק האיש שמצאתי מפחיד, זה היה גם הקוף. ג'ורג' לא יכול לדבר, נכון? זה הגיוני. הוא קוף. אבל במוחי בן השש - ואין לי מושג למה - איכשהו חשבתי שזה יהיה פחות מפחיד אם הקוף ידבר, במקום רק להיות חיית המחמד האילמת, המחייכת והמוזרה הזו, שתמיד עושה דברים כמו להתקשר ל- מכבי אש וזורקים לכלא ונכנסים למשאיות עם זרים שגונבים דברים בשוגג.
עכשיו כשאני חושב על זה, היו כמה ספרים אחרים שהטרידו אותי באותו אופן…
לייק Amelia Bedelia. אוקיי, למה האישה הבוגרת הזו כזו אידיוט? הנה תיאור הספרים של ויקיפדיה: "אמיליה בדליה התבססה על עוזרת בית בקמרון, שםהמחברת בילתה זמן מה במהלך שנותיה המעצבות. אוסף הכובעים העצום שלה, הידוע לשמצה בשל הנוצות הנרחבות שלהם, נתן לה השראה לכתוב מבחר סיפורים המבוססים על חוויותיה בצפון אפריקה. חלק מהסיפורים כרוכים באמיליה באי הבנה חוזרת ונשנית של פקודות שונות של המעסיק שלה על ידי נטילת דמויות דיבור ומינוחים שונים באופן מילולי, מה שגורם לה לבצע פעולות שגויות עם אפקט קומי. עם זאת, היא כמעט תמיד מצליחה לנצח את כולם בסוף הספר על ידי אפיית פשטידה או עוגה (כנראה טעימה).
ברור שהספרים לא קוראים לאמיליה שפחה. הרפרקולינס מכנה אותה "סוכנת הבית בעלת המוח המילולי", שתמיד מספקת הילולה לכל מי שסביבה; אבל מעולם לא מצאתי את התקלות שלה מצחיקות במיוחד כשהייתי צעיר יותר. תמיד הייתי כאילו, למה היא כל כך טיפשה? למה אף אחד לא עוזר לה? למה נראה שהיא לא לומדת? למה אני חכם יותר מהאישה הבוגרת הזו שאחראית על הטיפול בילדים ובמכשירי חשמל ביתיים?
גם, Love You Forever,מאת רוברט מונש. זה דבר נפוץ, אני חושב, אבל לא העובדה שהאם ממשיכה לנענע את ילדה בזרועותיה ולשיר לו גם כשהילד שלה מבוגר, הטרידה אותי; זה היה היעדר מוחלט של אנשים אחרים. כאילו, איפה האבא? כשהילד יגדל ויתחתן, איפה האישה? איפה לעזאזל כולם?
תראה, הספרים האלה הטריפו אותי באותו אופן שבו עשו תינוקות החבובות. זוכרים את ההופעה הזו? הנחת היסוד הייתה שהחבובות גרו כולם ביחד, כתינוקות,בחדר ילדים, תחת השגחתו של אדם הם קראו נני. אם לשים בצד את השאלה איפה ההורים שלהם (כי למי אכפת? הם חבובות), מה שהפריע לי עד אין קץ זה שהצופה תמיד ראה את נני מנקודת המבט של החבובות: נעליים סגולות, גרביים עם פסים ירוקים ולבנים, חצאית ורודה, וסוודר סגול. זאת אומרת, אני יודע למה הם הולכים, אבל זה עדיין היה מפחיד בטירוף. איפה הגו שלה? איפה הראש שלה? איפה הפנים שלה?
Curious George, Amelia Bedelia, Love You Forever, Muppet Babies: כולן נתנו לי את ההרגשה הלא נוחה הזו, כאילו, יש משהו שהם לא מספרים לנו כאן. האם הייתי ילד פרנואיד? כנראה. אבל לא אהבתי את זה כשהרגשתי שמידע חיוני נשמר ממני. רציתי לדעת את כל הסיפור.
אילו ספרים הטריפו אותך כשהיית צעיר? האם היו כאלה שנראה שכולם אהבו אבל פשוט לא הצלחת להגיע מאחור?
