לא יכולת להניף עותק מגולגל של US Weekly בשנה שעברה מבלי להיכנס למופע של מסע פרסום של The Power of Print. שלטי חוצות, מודעות מגזינים מודפסים ומקוונים ואפילו פרסומות בטלוויזיה הראו לנו שבניגוד לדעה הרווחת, מספר הקוראים של מגזינים דווקא גדל - וחשוב מכך, הוא הולך וגדל בקרב צעירים.
כחובב ספרים וקורא רעבתני, אני הולך להניח שיש לך לפחות עניין קטן בגורלם של מגזינים. אבל אם אינך קורא באופן קבוע מגזינים, או לא עצרתם לתת את הדעת על הנושא, אולי הייתם מנחים שהמגזינים הולכים בדרך שבה כביכול מתנהלים ספרים ועיתונים: מוות איטי ומייסר. כן, יש הרבה אי ודאות בתעשיית המדיה כרגע, אבל מגזינים בהחלט לא מתים - למעשה, הם משגשגים.
והסיבה שהם משגשגים היא שהם מתפתחים. מחקר Pew שפורסם בחודש שעבר הראה ש-29 אחוז מהמבוגרים האמריקאים מחזיקים בטאבלט או קורא אלקטרוני. זה מדהים מספיק, אבל מה שבאמת מדהים הוא שהמספר הזה הוא כמעט כפול ממה שהיה באמצע דצמבר. להרבה אנשים היה חג מולד שמח, כנראה.
זה חדשות מרעישות! למה? טאבלטים הם ללא ספקעתיד המגזינים. הנה הוכחה: מחקר של קבוצת האריסון הראה שבעלי טאבלטים וקוראים אלקטרוניים מבלים 50 אחוז יותר זמן בקריאת מגזינים מאשר האוכלוסייה הכללית. למה? גם את זה קל להסביר: רוב גרסאות הטאבלטים של מגזינים בימינו, בנוסף להיותן נוחות יותר (הורדה אוטומטית! לא יותר להיות נתונה לחסדי, למשל, כדוגמה אקראית לחלוטין, משלוח הדואר הנורא של שיקגו), גם נותנות לך הרבה דברים הגרסה המודפסת לא יכולה, ועם הסיפוק המיידי הגרסה המודפסת לא יכולה. כמה דוגמאות: מולטימדיה, הזדמנות לספק משוב מיידי, קישורים למידע נוסף על נושא מסוים ברשת, כולל עדכונים לסיפור המסוים עצמו. בקיצור, מגזין טאבלט הוא אינטראקטיבי. מפרסמים בקושי גירדו את פני השטח של דרכים פוטנציאליות לפתיחת תוכן. זה סופר מרגש!
קח את הניו יורקר המכובד, למשל - אחד מהמגזינים האהובים עליי. (מי אומר שעיתונות ארוכת צורה גוססת?!) אני מנוי כבר שנים, אבל אף פעם לא אהבתי את זה כמו שאני אוהב בטאבלט שלי. רק באופן אנקדוטי, ביליתי הרבה יותר זמן עם כל גיליון מאשר כשקיבלתי את הגרסה המודפסת. אני עדיין קורא את הכתבות, אבל אם אין לי מצב רוח לקרוא (שזה, יש להודות, נדיר), גרסת הטאבלט מציעה, למשל, קובץ שמע של כותב השבוע הקצר הקצר שלו/שלה סיפור אליך. כמה מגניב זה?! יש לו גם קולאז'ים של תמונות, אוסף קל לגלילהשל קריקטורות וטונות של וידאו - זה הרבה מעבר לקובץ PDF של הגרסה המודפסת, וזה מה שרבים מניחים.
Time and Entertainment Weekly הם שני מגזינים אחרים שבאמת מבינים את גרסת הטאבלט - ושוב, אני מבלה הרבה יותר זמן עם כל אחד מאלה בגרסת הטאבלט מאשר אי פעם בדפוס. (באופן מפתיע, גרסת הטאבלט של The Atlantic - עוד אחד מהפאבים האהובים עליי - היא מהפאבים הלא כל כך טובים.)
אז, אם חשבתם שהמגזינים הולכים ונעלמים לאט לאט, אני לא כועס. בעולם הזה של 140 תווים, מחזורי חדשות 24 שעות ביממה, קל להניח שכל דבר שמכיל מאמר ארוך מ-1,000 מילים מושך תשומת לב קצרה עד מוות. רק שתדע, מגזינים נמצאים כאן לטווח ארוך. ואני אומר את זה לא בתור מי שמנוי בעצמי למגזינים דו-ספרתיים. אני גם לא אומר את זה כמי שמשלם את החשבונות שלו עם הופעה כעורך מגזין מסחרי. אני אומר את זה כי כל הראיות מצביעות על כך.
לסיכום, שתי שאלות אליך, קורא יקר: 1) לאילו מגזינים אתה מנוי ואוהב? (בתור מישהו בתעשייה, אני תמיד סקרן מה אחרים קוראים.) 2) ממה אתה נהנה יותר מהמגזינים שאתה אוהב?
