לפי המדריך להישרדות של צבא ארצות הברית, "צמחים יכולים לספק לך תרופות במצב הישרדותי. מפעלים יכולים לספק לך נשק וחומרי גלם לבניית מקלטים ובניית שריפות. צמחים יכולים אפילו לספק לך כימיקלים להרעלת דגים, לשימור עורות בעלי חיים ולהסוואת עצמך ואת הציוד שלך". כמובן, לאחר מכן הוא ממשיך ואומר לך בדיוק אילו צמחים לאכול, מאילו להימנע, ומאילו עובדים הכי טוב במצבים ספציפיים. כי זה מהי הישרדות: לגלות מחדש את הסביבה הקרובה שלך כדי שתוכל להמשיך לחיות. אותם צמחים היו שם תמיד, חלק מרעשי הרקע של סביבה עוינת. אבל לאחר קריאת מדריך הישרדות, אתה יכול ליצור סביבה חדשה לגמרי. צמחים שנראו טעימים לפני כן, אדומים בוהקים וכבדי טל, אולי תדעו להימנע מהם. עצים שהיו בלתי נראים הופכים למקלט שלך. שמיים מבשרים הופכים להודעות מהעתיד הקרוב.
וספרים עושים את אותו הדבר. יש להם בשבילי. דוגמה ראשונה ופחות דרמטית הייתה בתקופת התיכון כשגרתי בפרבר של אטלנטן שאפשר היה להרים אותו היישר מסרט של דיוויד לינץ'. עכשיו, אני יודע כמה זה בעייתי לגבר לבן ממעמד הביניים לעשות זאתלהתלונן על כך שגדלתי בפרברים, אבל אתה רק צריך לקחת אותי במילה כשאני אומר שלא השתלבתי. למה להיות בקבוצת הכדורגל לא היה מספק יותר? מדוע שירותי הכנסייה גרמו לי להרגיש לא בנוח? למה אף אחד מהבתים, המכוניות, קניוני החשפנות או הרכילות על מדשאות מוזנחות לא סיפקו אותי? הבנתי את זה כשקראתי על הדרך. זה נפל לידיי ונפרש כמו מפה. "הנה אתה, ממש כאן," הצביע סאל פרדייז. "ולאן אתה רוצה ללכת אחר כך זה תלוי בך." ואז גינסברג צלצל בקול הקודש שלו ופתאום הבנתי: אתה מרגיש מוזר כי אתה כן! כולם מוזרים. יש אנשים שמשעמם יותר מזה.
עזבתי את קבוצת הכדורגל. זה היה כיף גדול, אבל הגיע הזמן שאלך. הגרגרים טעמו נהדר, אבל הם היו רעלים. הסביבה שלי השתנתה. היו לי כאבי רעב של התיאבון המוזר של מתבגר, שאם מורעב מוקדם, מת מוות איטי ומייסר. אבל היו לי מדריכי ההישרדות שלי. ידעתי מה אני צריך ואיך לדאוג לעצמי. אני אהיה בסדר לזמן מה.
הדוגמה הבאה, וזו שכנראה רלוונטית יותר למטאפורה, הייתה במהלך הפריסה השנייה שלי בעיראק. היינו באזור עקר להפליא לאורך הגבול האיראני שנקרא מחוז דיאלה. בניגוד לפריסה הראשונה שלי בבגדד כמה שנים קודם לכן, הדברים היו די משעממים. ובזה אני מתכוון שלא היו קרבות יריות. היו קילומטרים של דרכי עפר במדינה זרועות מוקשים שנשארו ממלחמת איראן-עיראק. היינו מפטרלים בכבישים כדי להרחיק את המורדים מהם שרוכים אתכבישים עם שאריות המוקשים כי סיירנו בהם כדי לשמור…
ברור מקום מתאים למדריך הישרדות. הלכתי על זה בשתי דרכים. הראשון היה מסע מופשט וסוחף יחסית בספרות המודרניסטית בהדרכתו של יו קנר, המסביר הספרותי הקנדי המנוח בפר אקסלנס. נקודה בעלת חשיבות פסיכולוגית במדריך ההישרדות של הצבא היא לא לשכוח מי אתה. זה מה שקנר נתן לי. ספרים כמו "עולם תוצרת בית" ו"עידן הפאונד" גרמו לי להתחבר לעניין שהיה אהוב עליי כמו שהיה רחוק ממצבי הנוכחיים. אין כמו קנר ללמד אותך על השימוש של המינגווי בנוסטלגיה כדי להסיח את דעתך מלכלוך מעופף ואדי דיזל.
המדריך השני היה 2666 של רוברטו בלאנו. כעת, כל מי שחווה אי פעם את הרומן הענק הזה יתהה מדוע בכלל אקרא מדיטציה מטרידה כל כך על אלימות ומוות באזור מלחמה, ועוד פחות מכך אשתמש בה כאמצעי לעזרה פסיכולוגית. אבל אתה צריך להבין שלא רק מדריכי הישרדות רושמים פעולה, הם מסבירים תופעות. מי מדריך טוב יותר מבלאנו שמצא דרך להכניס את כל האלימות חסרת התכלית והאקראית הזו להקשר. לתת לזה סדר ומשמעות מעבר לחוויה האישית שלי ממנו.
וזה חשוב. לא רק בתיכון או באזור מלחמה, אלא לכולם בכל מקום. ספרות נהדרת, ספרים שמרגשים אותך ומטלטלים אותך ומשאירים אותך אחר כך אחרת הם יותר מסתם הסחה. הם נחוצים כדי לשרוד. אל תצא מהבית בלי אחד.
