אולי זו האופטימיות המולדת שלי. זו יכולה להיות האמונה שלי ביצירתיות הבלתי נדלית של האנושות. או שאולי המוח שלי פשוט מרגיש קצת מטושטש אחרי עוד חורף סקוטי חסר ויטמין D. לא משנה מה מקורה, מחשבה מרגשת היכתה בי לפני כמה ימים, אשר בתורה העניקה השראה לציד אוצרות. הצטרפו אליי, אם תרצו.
ראשית, תן לי לקבוע את הסצינה. [סימן עמוק, קול טריילר לסרט.] בשנת 2008, ספרים חצו רוביקון. באותה שנה, יותר ספרים עשו את דרכם לשוק באמצעות הוצאה עצמית מאשר הוצאות לאור מסורתיות. מאז, קוראי אלקטרוני מכל הסוגים האיצו את שינוי הכוח הזה. בשנת 2009, 76% מכל הספרים יצאו בהוצאה עצמית.
החוכמה שהתקבלה היא שהפרץ הפעילות הפרומתיאני הזה שיחרר גל של ביוב ספרותי. ההוצאה לאור הפכה למעשה לביטול רגולציה. השוק גדוש ברומנים תת-פריים, תת-סטנדרטיים.
אבל רגע - והנה מגיעה המחשבה המרגשת שלי. חייב להיות סופר גדול שמפרסם את עצמו. הסטטיסטיקה אומרת שכן. המספרים גדולים מדי מכדי שלא יהיו שם אטווד, סטיינבק, פראנזן או מקיואן שמפרסמים בעצמם. מודה שאני משתמש באותו היגיון שמכתיב שחייבים להיות חיים בכוכבי לכת אחרים בהינתןגודל היקום, אבל לך איתי על זה. אינדיאנה ג'ונס חיפשה את הגביע הקדוש בפחות.
הרעיון מלא התקווה הזה הגיע ממקום חסר תקווה. בסוף השבוע קראתי את המאמר של יואן מוריסון האמין תמיד על בועת ההוצאה העצמית. למעשה, הוא נח מו"ל, המבשר את הקריסה הקרובה של פרסום עצמי ואת השפעתה המזעזעת על שיטות מסורתיות יותר. זה הופך קריאה מצמררת לכל מי שכותב, מפרסם או קורא. אם הוא צודק, והספרות עומדת בפני ירידה, הגיע הזמן להתחיל לחשוף את הגיבורים האלה שמפרסמים את עצמם לפני שיהיה מאוחר מדי. אנחנו צריכים להביא אותם לארון הקודש.
כאן אתה נכנס לתמונה, קורא יקר. האם בכל הרפתקאות הקריאה שלך נתקלת בסופרים מרגשים באמת שמפרסמים רק בעצמך? אנשים כמו אמנדה הוקינג ידועים היטב, אבל מי עוד נמצא בחוץ? עכשיו זו ההזדמנות שלך לחגוג, לנצח ולשתף אותם.
זה או שכולנו עוצרים את הנשימה (והספרים) ומחכים שהמבול ישטוף את האוצר.
