לא יכולת להניף חתול אתמול בלי להקיש קצת על הכתבה של מסיבת העיתונאים של ג'ונתן פראנזן, קרטחנה, קולומביה. זה נכון אנשים, ג'ונתן פראנזן ערך מסיבת עיתונאים. בקולומביה. לא, אין לנו מושג למה.
הסופר רב המכר והלעג להרבה אמר את דעותיו על הרגלי הקריאה של ברק אובמה (זה נהדר שהוא מעריץ, אבל האם לא כדאי לו לקרוא משהו חשוב יותר מרומן?), הסכנות שבשילוב טכנולוגיה וקפיטליזם (תוהה איך הוא מנמק את עסקת HBO שלו…), תמותה (ללא בדיחה), והוויכוח הבלתי נגמר של הדפסה לעומת ספר אלקטרוני (שאני ממהר להוסיף, הוא דיכוטומיה שקרית). זה לא מפתיע למי שהקדיש אפילו תשומת לב מינימלית לכך שפרנזן מעדיף את המילה המודפסת, אבל HOO BOY הוא התפרע בנוצות כשהצהיר ש"קוראים רציניים" אמיתיים (כמוהו, נאץ') דורשים "תחושת קביעות" הוא מאמין שספרים אלקטרוניים לא יכולים לספק. אז, אתה יודע, אם אתה אוהב ספרים אלקטרוניים, אתה כנראה לא קורא רציני. ג'ונתן פראנזן יותר חכם ממך, והוא רוצה שתדעי שרימו אותך.
מעליב? ברור שזה. אבל תוצאתי? לעזאזל לא. מבאס שפרנזן כל כך שופט - במיוחד בתקופה שבה הקהילה הספרותית היאעובדים קשה כדי להוכיח שספרים בכל פורמט עדיין רלוונטיים - ואנו תוהים מה הוא חושב על קוראים רציניים מספיק כדי ליהנות מחופש אבל שקוראים אותו במכשירים דיגיטליים. כן, מה איתם? זה מגרדת ראש…אבל זה כל מה שזה: מגרדת ראש מבאסת, מעליבה, חסרת משמעות לחלוטין של הצהרה של מחבר שאנחנו כמעט בטוחים, לא התייעץ עם היחצן שלו לפני שפתח את פיו.
אז לג'ונתן פראנזן יש דעה, והוא חושב שהיא עדיפה על כל האחרות. אז מה? למה למישהו צריך להיות אכפת? זה לא כאילו זו הפעם הראשונה שסופר קם על סוסו הגבוה ומרחיק חלק נכבד מקהל הקוראים הפוטנציאלי שלו. כמו כן, בפעם האחרונה שבדקנו, כתיבת ספרים לא הפכה מישהו למומחה בתעשיית ההוצאה לאור או בטכנולוגיית הקריאה. יש לנו אנשים בשביל זה. ג'ונתן פראנזן הוא סופר - רק סופר, ומי שמתגאה בכך שהוא מנותק מהטכנולוגיה. וזה, כמו שאמא שלי הייתה אומרת, הוא העגלה האדומה הקטנה שלו למשוך.
כל השאר לא צריכים להיעלב, ואנחנו לא צריכים ללכת בעקבות פראנזן וללבוש את מכנסי הג'אדגי מק'ג'דג'רטון שלנו, ואנחנו ממש לא צריכים לתקוף אחד את השני בשרשורי הערות מזעזעים (תסתכל על זה, באמת) או הכריז שלעולם לא נקרא את פראנזן שוב (למה התנהגות רעה צריכה למנוע ממך לקרוא משהו שאתה עשוי להנות ממנו?). למעשה, אנחנו לא צריכים לשים לב לזה בכלל. למה שיהיה אכפת לנו מה חושבים המחברים על העדפות הקריאה שלנו? או על כל דבר אחר לצורך העניין? האם יש משהו שהיינומעוניין לדעתם על? ולמה זה בכלל סיפור? זו השאלה שאנחנו באמת צריכים לשאול. יום חדשות איטי ב"טלגרף", או שמישהו באמת חושב שהקוראים יושבים ומעוותים את ידינו, בתקווה שהכותבים יאשרו את מה ואיך אנחנו קוראים?
בוא ניקח את הצעצועים שלנו ונלך לשחק במקום אחר עכשיו, ובואו נסכים שבפעם הבאה שסופר יחליט להשמיע אמירה כל כך מטופשת (ושלום, פרנואידית גבולית), נעשה מה שהגננות שלנו אמרו לנו. תעשה ופשוט תתעלם מזה.
