בתואר ראשון מבריק, להוט וחסר דקדוק למרבה הצער, היה לי המזל שהיה לי פרופסור אדיב וישר מספיק כדי לומר לי את הדברים הבאים: "ג'ף, אתה מבריק ולהוט, אבל אתה גם אחד היצורים הכי לא דקדוקיים שהשתלשלו אי פעם עם משנה." זה, כפי שאתה יכול לדמיין, לא הרגיש נהדר, אבל זה גם היה כנראה אחד הרגעים החשובים ביותר בחיי הסטודנטים שלי.
מאז, הדקדוק והסגנון היו בראש ובראשונה במוח הקריאה והכתיבה שלי. (לא במוח הרגיל שלי, שעוסק בעיקר בקפה, טריוויה ופיג'מה. כמו כן, היה כינוי לא מגביל במשפט האחרון ההוא. ראית את זה?). אני לא סופר מוכשר באופן טבעי; נדרשו שנים רבות של תשומת לב, עשיית טעויות ותרגול כדי להגיע לנקודה שבה אני די בטוח שהמשפטים שלי אינם מביכים באופן אחיד. עם זאת, אני עדיין חי עם הפחד של המתגייר מפני גלישה לאחור.
למרות שהמוטיבציה הראשונית שלי לדעת את ההבדל בין נקודתיים לחצי נקודתיים הייתה אקדמית, עשור של ניסיון לעזור לתלמידים להשתפר בשימוש בשפה הראה לי שיש באמת רק שתי סיבות לעניין בדקדוק: להיות מובן בבירור ולהימנע להיחשב מטומטם. זה באמת זה. שימוש נכון ב"שלו" אינו עניין אתיוזה גם לא סימן לדעיכה החינוכית שלנו.
ענישה של אנשים על שטעו או על אי ידיעת אמות מידה דקדוקיות (לעולם לא אשתמש במילה "כלל" כשזה מגיע לשפה) משנה את סופו של דקדוק טוב מפרגמטיות למוסר - מוסר נבזי, לא נדיב.. מניסיוני, קידום ערך מופשט לדקדוק טוב לא מניע אף אחד לשנות, אבל להראות לו מדוע כתיבה טובה היא כתיבה טובה, לעתים קרובות יכול.
אז הטור הזה יעסוק בדקדוק וסגנון ושפה וכתיבה טובה וכתיבה גרועה וכתיבה ממוצעת ומדוע מחרוזות של צירופים מתואמים יכולות להיות גם נכונות מבחינה דקדוקית וגם מפנקת בו-זמנית. נשמע כיף? חשבתי שכן.
