בנובמבר פרסם הוול סטריט ג'ורנל את "Rethinking the Familiar Book Tour", קטע שטען שקריאת חנויות הספרים הייתה (או צריכה להיות) נחלת העבר. עבור רבים, זה לא היה טיעון חדש. עבור אחרים, במיוחד באזורים פחות עירוניים, הרעיון הזה היה נועז. זה גרם לי לתהות כיצד חנויות ספרים, סופרים וקוראים יכולים לעבוד יחד כדי לבנות אירועי ספרים טובים ומרתקים יותר.
לא היו בובות גרב או גיטרות. אבל היו בדיחות ואפילו שיר. מרגרט אטווד אולי עקבה אחר פורמט מסורתי יותר מהאחים גרין, אבל היא עדיין הציגה מופע די עבור 1100 האנשים בקהל.
אטווד ביקרה ביוסטון כחלק מסדרת הקריאה מרגרט רוט בראון של אינפרינט. היא ביקרה בעבר, והתגובה לביקור הזה היא שגרמה להם להעביר את הסדרה מאודיטוריום מוזיאון קטן לחללים הגדולים יותר הזמינים ברובע התיאטרון של העיר. ההצבעה באירוע הזה הוכיחה שהם עשו את הבחירה הנכונה.
גברת אטווד התחילה במה שהיא כינתה כ"תפריט טעימות" של קריאה, כמה קטעים קצרים משלוש מיצירותיה האחרונות. היא התחילה עם הסיפור הקצר "מזרון אבן", שהופיע ב"ניו יורקר" בחודש שעבר. הסיפור מכיל אתשנינות עדינה שהקוראים למדו לצפות ממנה מאטווד, אבל כשהיא קוראת אותה, ההומור כבר לא עדין. הסיפור מצחיק. היא מצחיקה, והיא יודעת את זה. היא אפילו צוחקת מהבדיחות של עצמה כשהיא קוראת. עם אנשים מסוימים זה עשוי להיות מעצבן אבל עם אטווד זה, איכשהו, חביב.
הפריט הבא בתפריט הטעימות היה קטע מתוך In Other Worlds, אוסף של חיבורים והרצאות שלה על יחסיה עם ספרות ספקולטיבית. החיבור המסוים הזה עסק בקריאה שלה ברומן היא מאת H. Rider Haggard. למדתי מעט מאוד על הרומן, אבל למדתי הרבה על התפתחותה כקוראת: "לא עשיתי הבחנה בין ספרות גדולה או כל ספרות אחרת. פשוט אהבתי לקרוא." היו יותר בדיחות ויותר צחוקים. ואז היא אמרה לנו שהיא הולכת לשיר.
ה"טעם" האחרון הגיע בצורה של פרק מתוך שנת המבול. פרק מסוים זה התמקד באחד מהפסטיבלים הדתיים הרבים שנחגגו על ידי אלוהים גרדנרים. היא קראה את ההדרשה שהציע אדם אחד ביום החפרפרת ולאחר מכן שרה את מזמור הילדים שהגיע לאחר מכן. זה לא היה מפואר, אני בטוח, כמו מופעי המקהלה שנכללו כחלק מסיבוב הספרים לקראת יציאת הרומן ב-2009, אבל זה היה די מרשים, בכל זאת.
המרכיב היחיד שהיה נוכח בכל הקריאות הללו, ושפלס את דרכו לאורך תקופת השאלות והתשובות שלאחריה, היה הומור. היא הצחיקה אותנו. היא הצחיקה את עצמה. אטווד הסבירה שהיא עושה את הבדיחות האלה, שהיא משתמשת בהומור בכתיבה שלה כמו שהיא עושה, כיהנושאים שבהם היא מתמודדת הם קשים. הם היו הופכים לבלתי נסבלים אחרת. כשהמראיינת, הסופר רוברט בוסוול, העירה על כך שהיא צחקה מהקריאה שלה, היא מיהרה לציין שהיא גם בוכה בכל הסצנות העצובות: "זה לא הכל צחוקים, אתה יודע". ואז היא עשתה עוד בדיחה.
אטווד שיחקה בפני הקהל שלה, דיברה על אהבתה למדע ועשתה בדיחות גיאולוגיה המתאימות לעיר שכלכלתה מבוססת על תעשיות הנפט והגז. היא דנה בתפקידה המקרי כפעילה ובחלק שטוויטר מילא בכך. היא גם דיברה על הקהל שלה. בהתחלה היא כתבה עבור "הקורא הגדול בשמיים עם טעם ללא דופי". למרות שההבנה שלה לגבי אופן פעולת ההוצאה לאור ושאר העולם השתנתה מאז אותם ימים ראשונים (היא אמרה שהיא יכולה לכתוב ספר טלפונים עכשיו והוא יתפרסם), היא עדיין כותבת עבור אותו קורא יודע כל. יש רק כמה קוראים שנבחרו בקפידה שגם היא סומכת על דעותיהם.
אולי לא היה לזה את ערך ההפקה שסיפרת סיבוב ההופעות של ג'ון גרין, אבל הקהל היה יותר ממרוצה. אפילו המתבגרים.
מהם כמה מאירועי הסופר הבולטים שבהם השתתפת? מה גרם להם להתבלט?
