ז'נרפיקציה: כמה מחשבות על רומנטיקה, הרומן והסיפורת הספרותית

I Love Gentrification (קרדיט: משתמש Flickr Daquella manera)

לאחרונה שוחחתי עם חבר על ספרי מסתורין, וכל אחד מאיתנו זרק שמות של סופרים שנוטים לכתוב ספרים נוסחתיים (למשל, אגתה כריסטי, קרולין הארט, רוברט ב. פרקר) לעומת אלו שהרומנים שלהם לוקחים גישה מסובכת יותר (למשל, P. D. James, Ian Rankin, Val McDermid). התחלנו לדבר על כמה ז'אנרים אחרים, וכמה מחברים אחרים בז'אנרים האלה שאנחנו מעריצים: China Mieville in scifi, A. S. מלך ב-YA, וברומנטיקה…

אף אחד מאתנו לא יכול היה לחשוב על "סופר רומנטי" שהיינו שמים באותו מחנה כמו רנקין או מיוויל או ג'יימס. "אני פשוט לא קורא רומנטיקה," אמר חברי. "אני לא מעוניין בעלילות המטופשות האלה". עמדתי לגחך ולהסכים, חזיונות של פאביוס מבושלים מתנפצים בראשי (לא הטיפוס שלי, אבוי), אבל התחנכתי על ידי האינטלקט שלי. "זה לא נכון בכלל," עניתי. "כולנו קוראים רומנים. רומנים רומנטיים כתובים היטב הם מה שאנו מחשיבים כסיפורת מסחרית ולפעמים אפילו ספרותית!"

איפשהו באתר, שרה ונדל מ-Smart Bitches, Trashy Books צוחקת בקול רם יותר על התמימה הזאתהתבטאות ממה שיכולתי לקבל על הרעיון של "לא קורא רומנטיקה". היא ומומחי רומנטיקה אחרים (שכוללים, אגב, דוקטורטים רבים בספרות) הכירו זה מכבר ש"הרומנים" שבהם דנים היפסטרים ברצינות היום על ידי היפסטרים בקרן קרן צמחו מתוך מסורת שזכתה ללעג כ"כתיבה של נשים.” פרנסס ברני, שהשפיעה על אותה חיית מחמד מודרנית, ג'יין אוסטן, זכתה ללעג בספריה כ"רגישות נשית". כפי שציינה יצירה זו בסלון מאת רבקה הארדינג ב-2010, רבים מהספרים הנמכרים ביותר שנכתבו על ידי גברים עשויים להיות מתויגים "סיפורת נשים" אם למחבריהם היו שמות נשיים: חשבו על הדבורה הקטנה של כריס קלייב או אפילו על הנערה עם קעקוע הדרקון.. (האם ליסבת סלנדר תפגע באותה צורה אם ליוצר שלה היה רחם? שוחח.)

נראה לי שכפי ששכונה עירונית גם משתפרת וגם מאבדת אופי לאחר שהיזמים התחילו לעשות דברים מגניבים, לדרך של "רומנטיקה" ל"רומן" היו יתרונות וחסרונות - וחלק מזה, אני נשבע, אשמתם של גברים. אף אחד לא אמר לשרבטים בלשים שעבודתם ביתית מדי (זירה שקיבלה ביקורת מזמן על ידי "סופרים אמיתיים"), או לפנטזיסטים שצריך למצוא מטרה חמורה יותר - לפחות לא בפומבי. יכול להיות שכותבי הז'אנר האלה נדחקו לשוליים ("ספרות ספרות" היא לא מחמאה), אבל גם הם לא הושתקו רק בגלל הכרומוזומים שלהם.

נראה לי גם שכל יצירה בדיונית שכוללת סיפור אהבה היא…רומנטיקה, מאוהבת (ולפעמים יש יותר אהבה, לפעמים פחות – אין לנו זמן או מקום לדון כאן בארוטיקה!). האמיתיההבחנות של טרגדיה וקומדיה מועילות יותר בקביעת סוג הספר שאולי תרצה לקרוא מאשר הדיכוטומיה הכוזבת של "רומנים רומנטיים" ו"סיפורת ספרותית". כן, חלק מהראשונים הם נוסחתיים, אפילו שטוחים.

אבל האם אתה אומר לי שאתה לא יכול להגיד את אותו הדבר על האחרון?