הרשימות הטובות ביותר לסוף השנה נוטות לעורר ממני חמש תגובות:
1. "אהבתי את הספר הזה, כל כך שמח שהוא ברשימה הזו!"
2. "אלוהים, הספר הזה היה נורא. מי זה האידיוט הזה?"
3. "אף פעם לא שמעתי על זה."
4. "לא יכולת לשלם לי כדי לקרוא את הספר הזה."
5. "לעזאזל, התכוונתי לקרוא את זה."
שתי התגובות הראשונות הן נרקיסיסטיות, השלישית בורה, והרביעית רק בעלת דעות קדומות. היחיד שעושה לי טוב הוא החמישי, מכיוון שהוא מדרבן אותי לנקוט בפעולה על ספרים שמשום סיבה לא הגעתי אליהם.
הנה כמה ספרים שיצאו ב-2011 שאני כועס שלא קראתי (עדיין)
השאריות מאת טום פרוטה
נהניתי מכל הפרוטה שקראתי עד כה, אבל משום מה אני לא מתרגש יותר מדי מאחד חדש. אני חושב שפרוטה בדרך כלל לא שאפתן מספיק כדי לעורר את ההיגיון הגבוה שלי, אבל הוא גם לא כותב מחברי דפים שמגרדים לי גירוד בעלילה. עם זאת, ה-Leftovers נראים יותר נועזים ומלאי דמיון מאחרים שלו, אז זה הולך לראש הרשימה שלי להגיע לזה לפני-המבול-של-2012.
Once Upon a River מאת בוני ג'ו קמפבל
זה כך בבית ההגה שלי. "כביש מימיטיול" בלב אמריקה? אז, אז פנימה. הסיבה שלא הגעתי לזה היא שלא הגעתי לרומן האחרון של קמפבל, American Salvag e, למרות שאני מאוד רוצה לקרוא אותו. בעולם המוזר של מוסר הקריאה שלי, אני לא יכול לקרוא את זה לפני שקראתי את זה. למה? אין לי מושג. פשוט לא יכול לעשות את זה. מתישהו אני אטגן חבורה של גורים ואעיף את שניהם.
11/22/63 מאת Stephen King
אני לא מאלה שמצלמים כל מלך חדש, אבל זה נשמע כיף גדול. מסע בזמן וקנוניה של JFK ביחד נראית כמו נרטיב מטורף, אבל הדיווחים היו חיוביים. הבעיה היחידה? יצא בסוף השנה ומשקלו 849 עמודים. בדיוק יצאתי מ-1Q84 כשזה יצא, ויעבור זמן עד שאוכל להביא את עצמי למקום להתחייב לעוד רומן ארוך במיוחד.
האחים האחיות מאת פטריק דוויט
אני יודע שאני הולך לאהוב את זה. קראו דוגמה, אנשים שמכירים אותי אמרו לי שאאהב את זה, ואני אוהב ניאו-מערבונים. שוב יש לנו קורבן של תסמונת "קרא כבר משהו כזה". קראתי ואהבתי את דוק מאת מריה דורה ראסל הקיץ וזה שאץ לי את כל התיאבון למערבונים. נראה כאילו אני בחור אחד חדש-מערבי בשנה.
Say Her Name מאת פרנסיסו גולדמן
אני נהיה רך לעת זקנה. הזמן היה שלא אסתער בקריאת ספרלא אלימות ולא צער. אני לא יודע אם זה ללדת ילד, או לאבד את השיער שלי, או לחתוך פחמימות, אבל אין לי את הבטן לעצב ולכאב שהייתי פעם. עכשיו, אני לא במחנה המתיקות והאור בלבד, אבל אני כן מוצא את עצמי נרתע מדברים שיש להם פוטנציאל להניף את הפטיש המלנכולי.
